פעם, כשעשיתי קניות בשוק בירושלים, נתקלתי באדם שלא הכרתי. אבל מתברר שהוא זיהה אותי, וסבור היה שהוא יודע גם את עמדותיי, ולא יכול היה להתאפק מלסנן לעברי איזה גידוף שאת מילותיו איני זוכר במדויק, אך את הטון והמבט אני זוכר היטב. בערך עשרה ימים אחר כך נהרג חייל ביו"ש. וכשצפיתי בשידור של הלוויה, וראיתי את האב הדומע עולה לספוד לבנו, אי אפשר היה להתבלבל: היה זה אותו אדם שקילל אותי ברחוב. זה קרה לי בווריאציות שונות לא פעם ולא פעמיים. למעשה, בדיוק שלוש פעמים שאני יכול כעת לזכור. ובכל פעם נותרתי קצת המום מול הסתירה בין שני הרגשות; בין יראת הכבוד והכרת הטוב כלפי מי שאני חב לו עם כל בית ישראל חוב אינסופי, לבין תחושת הפגיעה האישית והקושי עם השיח הבוטה שאחראי לעניות דעתי לרוב מה שמשובש פה. ודווקא מתוך הקרע הפנימי הזה, חשתי שמשהו בי נפתח.
בסוף השבוע שעבר נפל דבר ברשת. שני הורים שכולים, דדי שמחי ויזהר שי, פרסמו מתווה פשרה לרפורמה (חלקית) במערכת המשפט, שנוסח בידי גדעון סער ויריב לוין. מתווי פשרה סביב הרפורמה הם לא עניין חדש. היו לנו כבר פשרת הרצוג ומתווה הפרופסורים ויוזמת התנועה לאיכות השלטון ועוד אינספור רעיונות והצעות. גורלן של רוב ההצעות ככולן היה דומה: בתוך דקות סומנה כל אחת מהן ככזו שמזוהה עם אחד מהצדדים, וקיבלה קיתונות של בוז מן הצד שכנגד. גם גורלה של הפשרה הנוכחית לא שפר עליה בהרבה. באופוזיציה לא התלהבו מהמתווה שחתומה עליו הנהגת הקואליציה, אבל צורת השיח הייתה פתאום אחרת. כל ביקורת נפתחה במילים של כבוד והערכה כלפי היוזמים והמנסחים ובבקשת מחילה על שלמרות הכול נישאר קצת חלוקים. הגדיל לעשות אחד מראשי מפלגות האופוזיציה שלקח לעצמו שלושה ימים לבחון את המתווה לעומק קודם שיגיב, משל היה רבי אמנון ממגנצא ולא פוליטיקאי ישראלי בעידן הטוויטר. מתוך הבנה שמי שנתן את היקר מכול, גם אם לא קנה תוקף מוחלט לדעותיו, קנה את הזכות להישמע מתוך מבט חומל.
זה היה רגע נדיר, והחלום שלי הוא שיש לו אפשרות להתרחב. בחודשים האחרונים, כשאני נוסע מאחורי רכב שמאט במידה חריגה או מבצע פנייה לא זהירה, אני חושש לצפור לו. תמיד חולפת לי בראש המחשבה: אולי זה מישהו שהראש שלו נמצא עם הבן שנלחם בעזה? אולי זו בת זוג של מילואימניק שתקוע כבר חודשיים בצפון? ואולי זה המילואימניק עצמו ששב הביתה, וכמוני לפעמים, המחשבות שלו קצת נודדות? זה לא רק בכבישים. גם כשסטודנט מפריע בשיעור או לקוח שוכח לשלם. מה שבעבר עורר בי כעס, לפתע מעורר בי רחמים. דווקא ברגעים הללו אני זוכר שאנחנו חברה שכולה, חברה פצועה, שזקוקה לתהליך ארוך של חמלה והחלמה. ופתאום קל כל כך לראות איך גם מי שעולים לך לגמרי על העצבים בסך הכול קשה להם, בדיוק כמו לך, ובדיוק כמוך הם רוצים לעשות טוב.
גם בתוך המחלוקות הכי קשות יש מקום לחמלה
יש רב אחד, ראש ישיבה מן הדרום, נקרא לו הרב כהן. בעבר הלא רחוק כתב נגדי דברים קשים מאוד ברשת. הוא השווה אותי לצדוקים ולקראים, למינים ולרפורמים, והציג את הכתיבה ההלכתית שלי כשילוב של כפירה וטיפשות. כשדרשתי ממנו התנצלות הוא שלח לי בתגובה עוד נאצות, עד שהחלטתי שאיתו אין לי רצון יותר בקשר לעולם, ועשיתי דבר שלא עשיתי מימיי: חסמתי את הכתובת שלו בג'ימייל. ואז פרצה המלחמה. את הרשתות החברתיות החליפו רשתות הקשר, ואת הפולמוסים התורניים נטשתי לטובת ניהול משימות אש. ספציפית דיברתי בקשר לא מעט עם גדוד אחד בשם "מגדל", שעבד קשה ולצערנו גם ספג לא מעט. ויום אחד, חודשים רבים אחר כך, כותב לי יהושע: "אתה יודע מי דיבר איתך בקשר כל הזמן, בצד השני של תדר 'מגדל'? פגשתי אותו. מתברר שזה היה הרב כהן". כשבתיה שמעה על זה היא אמרה לי שאני חייב לשבת איתו לקפה. אבל אני סירבתי. הפער שבינינו לא צומצם עם אירועי המלחמה. אין לי סיבה טובה לחשוב שהפגישה בשדה הקרב היא תחילתה של ידידות מופלאה. רק שמאז, כשאני רואה את השם שלו ברשת, הוא מעורר בי תחושות רכות יותר, פורט בי על נימים קצת אחרות בנפש. ואני יכול לומר לכם דבר אחד: מאז, אין מי שחסום אצלי בג'ימייל.
