האם הקסם של האולפנות הפסיק לעבוד? סוד גלוי הוא בין המחנכים הדתיים שהאולפנות הצליחו יותר מהישיבות התיכוניות, לפחות במובן חשוב אחד: יותר בנות נשארו שומרות תורה ומצוות. כדי לקבוע זאת לא צריך "דתומטר"; די בהקשבה לבוגרים עצמם. ד"ר עדו ליברמן שאל את בוגרי החינוך הממלכתי־דתי בשנים 2006־2018 האם הם עדיין דתיים היום. 82 אחוז מהבנות שגדלו בבית דתי השיבו בחיוב, ורק 73 אחוז מהבנים. אך אני מתרשם שהיום היינו מקבלים תוצאות אחרות: נדמה לי שהפער הדתי בין בנים לבנות נסגר, ואולי התהפך. לא שהבנים נהיו יותר דתיים, אלא שהבנות – בממוצע ובהכללה גסה מאוד – נהיו פחות. ד"ר ליברמן אמר לי שזו גם התרשמותו.
יהיו שיטענו: מי אמר שזה רע? מי אמר שמטרת החינוך הדתי היא שהתלמידים והתלמידות יישארו דתיים? פעם אמר לי זאת חבר חילוני, והוסיף: "לי לא מפריע שהילדים שלי יהיו דתיים". אמרתי לו: "ברור; כל עניין הדת חשוב בעיניך כקליפת השום, לכאן או לכאן. אבל איך היית מרגיש אם הילדים שלך לא היו ליברלים?".
לכל אחד יש הדת שלו, וחשוב לו מאוד שילדיו ימשיכו אותה. יש כאלו שהדת שלהם היא ליברליזם, ויש כאלו שהדת שלהם היא הדת. הרבה אנשים שאינם דתיים הם בני אדם נפלאים וצדיקים; אבל אני קיבלתי מאבותיי לפיד לרוץ איתו, ומשימת חיי היא שילדיי ייקחו אותו ממני בבוא היום וימשיכו לרוץ. נדמה לי שרוב גדול של הדתיים רואים בזה מטרה מרכזית של החינוך הדתי. במשך שנים רבות נראה היה שהאולפנות מצליחות בזה יותר מאשר הישיבות. בדרך כלל הרמה של לימודי הקודש באולפנות לא הייתה מאוד גבוהה, בייחוד בתחום התורה שבעל פה. זה בהחלט לא היה נכון לכל המוסדות, ותמיד היו אולפנות ותיכונים יוצאי דופן. אך נדמה לי שזו הייתה האווירה הכללית. את מי שטען כנגד המדיניות הזו הדפו לעיתים בהצבעה על "השורה התחתונה": אם באולפנות מלמדים הרבה פחות תורה מאשר בישיבות, משקיעים הרבה יותר בתחום הרגשי והחברתי, ובסוף יותר תלמידות יוצאות דתיות – אולי דווקא הישיבות צריכות ללמוד מהן, ולא להפך.
קשה היה להתווכח עם המספרים, אבל לא בטוח שהפער הדתי בין בנים לבנות אכן נבע מאיזו גאוניות חינוכית יוצאת דופן שרווחה באולפנות. בכל העולם נשים הן יותר דתיות מגברים (בממוצע כמובן). מחקר ענק של מכון PEW ב־192 מדינות הראה זאת באופן עקבי. הפער היה כל כך מובהק, עד שעורכי המחקר טרחו להדגיש את יוצאי הדופן: גברים יהודים מגיעים יותר לבית כנסת, כי הם חייבים להתפלל במניין; גברים לבנונים נוטים משום מה להאמין בגן עדן ובגיהינום יותר מנשותיהם; נשות פקיסטן נוטות לפקפק בקיומם של מלאכים. למרות חריגות ייחודיות כאלו, הדפוס הכללי ברור מאוד.
אולי פעלו בישראל גם גורמים נוספים, ואולי באמת ראשי האולפנות היו מחנכים מעולים במיוחד. בכל אופן, דומה שהצלחתם הקרינה גם על הישיבות התיכוניות, שבעצמן החלו להשקיע פחות בלימוד תורה ויותר בהיבטים רגשיים של החוויה הדתית. סיפר לי בתסכול ר"מ בישיבה: "במשך כל השנה למדנו אולי חמישה דפי גמרא. בשבוע הראשון ללימוד פרק 'אלו מציאות' התלמידים רק ישבו במעגל ושוחחו על המשמעות הקיומית של המילה 'אבדה'". שלא במפתיע, התלמידים נטו לזלזל בכאילו־לימוד הזה, שבחלקו הועתק מעולם האולפנות, מתוך קנאה בהצלחתו. כאמור, היום אני פוגש לצערי יותר ויותר בנות שנוטשות את אורח החיים הדתי, ושומע זאת ממחנכים נוספים; אולי הגיע הזמן להעתיק יותר בכיוון ההפוך.
פעם רמת הלימודים הכלליים בהרבה אולפנות לא תמיד הייתה גבוהה במיוחד, ולימודי הקודש השתלבו בבינוניות הכללית. היום אולפנות נמצאות בצמרת ציוני הבגרויות בישראל, ותלמידותיהן המעולות לומדות מתמטיקה, אנגלית וכימיה ברמה הגבוהה ביותר – כמו שצריך. כואב שדווקא רמתם של לימודי הקודש ממשיכה להתבוסס לעיתים קרובות בבינוניות אינטלקטואלית, גם אם הבינוניות הזו מגובה באידיאולוגיה של "העיקר זה הלב".
אני מכיר באופן אישי אולפנות ותיכונים שחורגים לטובה מהגישה הזו, אך עדיין הרבה תלמידות מבריקות מסיימות כיתה י"ב באולפנה נחשבת כשאינן יודעות אפילו לקרוא כתב רש"י. אינני יודע אם לימודי תורה ברמה גבוהה יפתרו את כל בעיותינו החינוכיות, אצל בנים ובנות כאחד; אבל אני חושב שלא יזיק לנסות.
