לכל ילד דתי יש צבא שלם של דודות שאובססיביות לרמה הרוחנית שלו

הן לא ראו אותי. התיישבתי מאחוריהן ברכבת, שקועה לכאורה במסך הטלפון, אך כל כולי קשב לשיחתן המתנגנת. שתי נשים דתיות בשנות השישים לחייהן, עטופות במטפחות צבעוניות ואוחזות בספרי תהילים שדפיהם המצהיבים מעידים על שנים של תפילה יומיומית. ואחרי שסיימו למלמל קצת, פנו מיד לטקס הריכולים הקבוע.

"ראית את שרה בשבת האחרונה?" שאלה האחת, "כן", השיבה חברתה, "היא נראית טוב, לא? עשתה גם שיפוץ בבית". "נכון", המשיכה הראשונה, "מבחוץ נראה שיש לה הכול". היא השתתקה לרגע ואז הנמיכה את קולה כממתיקת סוד: "אבל לא הולך לה עם הילדים".

"מה זאת אומרת לא הולך?", שאלה השנייה וקולה התרומם בסקרנות. "שניים אצלה יצאו בסדר", פסקה הראשונה, "התחתנו, הסתדרו. אבל הבן הגדול שלה, זה שכבר בן שלושים? ביטל עכשיו אירוסין. והבת השנייה…" – וכאן היא הנמיכה את קולה עד כדי לחישה, כאילו המילים עצמן נושאות מחלה מידבקת – "חזרה בשאלה".

"מה את אומרת!" קראה השנייה בתדהמה בזמן שכפות ידיה נחתו על לחייה בתנועה תיאטרלית. "תראי מה זה", נאנחה והחליקה את המטפחת הצבעונית שלה במחווה של התאוששות, "לא תמיד מה שרואים מבחוץ מעיד על מה שקורה בפנים. בית יפה, שיפוצים… אבל מה זה שווה כשהנחת, הנחת האמיתית…" היא הניחה יד על ליבה, "פשוט צריך להתפלל בשבילם. מה שאנשים עוברים".

בכל פעם שאני שומעת את הלחישות המזועזעות על הבן שלא התחתן או הבת שבחרה בדרך אחרת, אני רואה אותן בעיני רוחי – צבא שלם של ויולט קרולי לאורך הדורות. הן יושבות שם במבט מצוקצק, מוקפות בריפוד הכבד של הוודאות המוחלטת, אוחזות במניפות של שיפוטיות

בכל פעם שאני נתקלת בהלם המזוקק הזה, בתדהמה המבוימת הזו, אני נזכרת בוויולט קרולי, הרוזנת האלמנה שמגלמת מגי סמית' בסדרה "אחוזת דאונטון". הפה הקטן שנפער בתדהמה מושלמת, הגבות המורמות בדיוק מתמטי, המניפה הקטנה שרועדת באוויר הכבד של הסלון הוויקטוריאני. "זה פשוט בלתי נתפס", היא אומרת, וכל העולם הישן מהנהן איתה בהסכמה. טלפון? בבית אצילים מכובד? אישה שעובדת מחוץ לבית? משרתת שמעיזה לחלום על קריירה?

בכל פעם שאני שומעת את הלחישות המזועזעות על הבן שלא התחתן או הבת שבחרה דרך אחרת, אני רואה אותן בעיני רוחי – צבא שלם של ויולט קרולי לאורך הדורות. הן יושבות שם במבט מצוקצק, מוקפות בריפוד הכבד של הוודאות המוחלטת, אוחזות במניפות של שיפוטיות כמו בכלי נשק עתיק. הן מביטות בזעזוע מדויק בכל סטייה מהמסלול המסורתי.

הצחוק האמיתי הוא שהן תמיד היו שם, בכל תחנה של שינוי במרקם החיים החברתי. כשנשים העזו לראשונה לדרוש זכות הצבעה, כשצעירים העזו לבחור את בני זוגם מתוך אהבה ולא שידוך, כשילדים פנו ללמוד מקצועות שהוריהם לא העזו אפילו לחלום עליהם. בכל צומת דרכים היסטורי תמיד הייתה שם לפחות דודה המומה אחת, מנופפת במניפת התדהמה שלה ומכריזה בקול חגיגי על קץ האנושות.

כל ימיי גדלתי בין הדתיים, ומעולם לא פגשתי אובססיה עמוקה יותר מהשאלה האם ילדיהם ימשיכו את דרכם הרוחנית. כאילו הילדים שלנו הם תעודת הכשר להצלחתנו החינוכית, פרוספקט חי שאמור להעיד על איכות המוצר – להלן ההורות שלנו. מאין היומרה להפוך את ילדינו לגרסה משופרת של עצמנו? מתי טופחה הפנטזיה להפוך אותם לנייר קופי שאמור לשכפל את אמונותינו, את דרכנו, את הבחירות שעשינו – רק בגרסה מעודכנת יותר, נטולת הפגמים והצלקות שאספנו בדרך, ובלי הטעויות שאנחנו הרשינו לעצמנו לעשות.

ומה קורה כשההעתק הזה מתחיל לפתח צבעים משלו? כשהוא בן שלושים, עומד על דעתו ובוחר את דרכו בעולם? אנחנו נעמדים על רגלינו האחוריות כמו חיות פצועות, לא מסתירים את אכזבתנו ומפעילים את כל ארסנל המניפולציות הרגשיות שהורים ישראלים הצליחו לפתח לאורך אלפיים שנות גלות: "תעשה מה שאתה רוצה, אני לא יכולה להכריח אותך, אבל שתדע שאתה ממש מצער אותי".

לפני כמה שנים נסחפתי גם אני אל מערבולת החרדות והציפיות, כשפרסמתי טור תחת הכותרת "האם ילדיי יישארו דתיים". במבט לאחור, אני חוששת שלא הצבתי אז את השאלות הנכונות. שהטור האמיתי היה צריך לשאול האם ילדיי יהיו מאושרים ושלמים בנפשם, ואולי, בכנות מכאיבה יותר, האם אי פעם האמנתי באמת במה שהעברתי לילדיי, או שמא הייתי עוד חוליה מאוסה בשרשרת ארוכה של הורים המבקשים לראות בילדיהם בבואה מושלמת של עצמם.

הטור ההוא, להפתעתי המוחלטת, הפך לחומר לימוד נפוץ במוסדות חינוך דתיים. הוא מועבר במערכי שיעור, מצוטט בהרצאות להורים מודאגים והופך לנשק נוסף בארסנל הרגשי של החינוך הדתי. ההצלחה שלו מכבידה על ליבי כאבן ריחיים. במקום להרגיע את החרדה ההורית, רק העצמתי אותה. במקום לשחרר את ההורים מכבלי הציפייה והשליטה, הכשרתי שרשרת חדשה של מעגלי אשמה – הורים המייסרים את עצמם על כך שילדיהם לא הלכו בדרכם. כאילו הבחירה החופשית של ילדינו היא עדות לכישלוננו ולא לכוחם.

"יַלְדֵיכֶם אֵינָם יַלְדֵיכֶם", כתב פעם ג'ובראן חליל ג'ובראן במילים שהפכו לנבואה המהדהדת מעבר לזמן ולמקום:

"כִּי פְּרִי גַּעְגּוּעֵי הַחַיִּים אֶל עַצְמָם:
בָּאִים הֵמָּה דַּרְכְּכֶם אַךְ לֹא מִכֶּם,
חַיִּים עִמָּכֶם אַךְ אֵינָם שַׁיָּכִים לָכֶם.
תְּנוּ לְיַלְדֵיכֶם אֶת אַהֲבַתְכֶם אַךְ לֹא אֶת מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם,
כִּי לָהֶם הֲגִיגֵיהֶם.
גּוּפָם יִשְׁכֹּן בְּבָתֵּיכֶם, אַךְ לֹא נִשְׁמָתָם
כִּי נִשְׁמָתָם מִסְתּוֹפֶפֶת בְּבֵית הַמָּחָר –
שָׁם לֹא תּוּכְלוּ לָבוֹא אַף בַּחֲלוֹמוֹתֵיכֶם.
אֶפְשָׁר לָכֶם לַחְפֹּץ לִהְיוֹת כְּמוֹתָם אַךְ אַל לָכֶם לַעֲשׂוֹתָם כְּמוֹתְכֶם,
כִּי הַחַיִּים פְּנֵיהֶם קָדִימָה לֹא אָחוֹר, וְהֵם לֹא יִתְרַפְּקוּ עַל הָאֶתְמוֹל".

מכל המתנות שאבי העניק לי, אחת היקרות היא הניגון המיוחד שבו נהג לומר את "כי מלאכיו" בערב שבת. עד היום ליבי מתרגש כשאני נזכרת בקולו הדק והעדין, מלטף את המילים כמו אבני חן עתיקות שעוברות מדור לדור. הוא מעולם לא דרש שנצטרף אליו, פשוט היה משחיל את המזמור בין "שלום עליכם" לנטילת ידיים כמו סוד קטן שמתגלה בין סדקי היומיום, עדות שקטה לאמונה שאינה זקוקה להצהרות.

 

והנה שנים אחר כך, הניגון הזה השתרש עמוק בביתי החדש כמו צמח בר עקשן. בניי בני ה־18 וה־20 אומרים את "כי מלאכיו" באותה מנגינה מדויקת מדי ערב שבת, יודעים כל תו ותנועה בעל פה. אבא מעולם לא ביקש שזה יקרה – זה פשוט קרה. כי זה היה אמיתי. כי הוא חי את המילים האלה וגילם אותן בכל נימי נשמתו – בלי דרישות, בלי תנאים, בלי ציפיות.

כשילדינו מורדים בנו הם למעשה מצביעים על הפער בין מה שאנחנו מטיפים לבין מה שאנחנו חיים. הם מעמתים אותנו במעשיהם עם הזיופים שאנחנו מתעקשים לא לראות. אם הם אינם ממשיכים בדרכנו, אולי זה לא משום שהם סוררים, אלא משום שלא היינו מספיק אותנטיים בדרך שהצענו. כי כשהדבר אמיתי, כשהוא נובע מעומק הנשמה ולא מפחד או חובה, הוא עובר הלאה מעצמו כמו ניגון עתיק.

טבעי לקוות שילדינו ימשיכו את הדרך, אבל אין מה להתאכזב כשהם לא עושים את זה, וזה גם לא עוזר. הדרך היעילה ביותר שאני מכירה להמשכיות בין־דורית היא פשוט לחיות את מה שאנחנו מאמינים בו, באמת ובתמים. להיות הדבר עצמו.

בכל פעם שאני נתקלת בתוגת הנשים המרכלות ברכבת, אני מדמיינת איך ברגע זה ממש, ברכבת מקבילה שחוצה את העיר בדיוק לכיוון ההפוך, יושבות שתי חברות ותיקות אחרות. גם הן מחזיקות ספר תהילים משומש, גם הן מלטפות באצבעות מיומנות את הכריכה הבלויה, וגם הן, כמובן, מתעדכנות בחדשות החמות: "שמעת על הבת של גברת כהן? זו שתמיד מרכלת על כל האחרים? אז הבן שלה…" – לחישה דרמטית – "כן, כן, זה שהיא תמיד משוויצה בו בקידוש… לא תאמיני, אבל ראו אותו יוצא מ… לא, לא, אני לא יכולה אפילו להגיד את זה בקול רם…"

"השם ישמור!" הן מניחות את היד על הלב בתדהמה מתוזמנת להפליא, "צריך להתפלל על כולם, מה שאנשים עוברים".

וכך זה נמשך, מרכבת לרכבת, ממטפחת למטפחת, במעגל אינסופי של תדהמה קדושה. כל אחת בתורה מתפללת על ילדי חברתה, בזמן שחברתה מתפללת על ילדיה שלה. ובתוך המעגל האינסופי הזה של תפילות ודאגות, הילדים ממשיכים בדרכם, מפלסים את הנתיב שלהם בעולם, כותבים את סיפור חייהם במילים שלהם. ואולי זה בדיוק מה שהם אמורים לעשות.