פרשת שמות מתעתעת בקוראיה. שמה מעיד על כך שישנה חשיבות לשמות בני האדם, ואכן בתחילתה מופיעה רשימה שמית של בני יעקב היורדים מצרימה. ואולם מיד בהמשך, במהלך שני הפרקים הראשונים של הספר, השמות נעלמים. לאחר שמות השבטים, הפרשה מספרת "וַיָּמָת יוֹסֵף וְכָל אֶחָיו וְכֹל הַדּוֹר הַהוּא", ופתאום בני ישראל הממשיים הופכים לגוש אנונימי, שתיאורי הגדילה שלו כמעט ביולוגיים באופיים: "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם".
מכאן ואילך, כמעט לא מופיעים שמות בגבולות ארץ מצרים. "פרעה" אינו שם פרטי אלא כינוי למלך במצרים, והמצרִים הם פשוט "עַמוֹ"; אביו ואימו של משה, שרק בפרשה הבאה (ו, כ) נגלה ששמותיהם הם עמרם ויוכבד, מופיעים בפרשתנו כ"אִישׁ מִבֵּית לֵוִי" וכ"בַּת לֵוִי"; גם מרים מופיעה כ"אחותו" של משה, ובתיה (לפי דברי הימים א, ד) מופיעה פשוט כ"בַּת פַּרְעֹה"; סתם "אִישׁ מִצְרִי" מכה סתם "אִישׁ עִבְרִי"; ולבסוף אלה המזוהים כדתן ואבירם (לפי חז"ל) מופיעים במקרא כ"שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים". רק כאשר אנו יוצאים ממצרים לכיוון מדיין, מתחילים השמות לצוץ שוב: רעואל (יתרו), ציפורה וגרשם.
יוצאים מן הכלל הם שלושה שמות, המופיעים גם בתוך גבולות מצרים: שתיים הן המיילדות העבריות "אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה", והשלישי הוא משה, שבת פרעה היא הנותנת לו את שמו: "וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ".
מדוע זה כך? מדוע השמות כה נדירים בתחילת סיפור הגלות במצרים, ומדוע דווקא שלושה שמות אלו נבדלו מאנונימיות כללית זו?
חיים קפואים
נראה כי הדבר קשור באופייה של התרבות המצרית כפי שהיא מופיעה בתורה וגם בממצאים ארכיאולוגיים שונים. הציוויליזציה המצרית היא שהביאה בעולם העתיק את הטכנולוגיה האנושית לשיאה, והפירמידות העתיקות יוכיחו. האמנות המפותחת ביותר של המצרים הייתה הכישוף – המאגיה שהחרטומים היו אמונים עליה, ושכללה טכניקות עתיקות להפעלת מניפולציה על הטבע. גם הרופאים, שפגשנו בסוף ספר בראשית, היו חשובים מאוד בתרבות המצרית: תפקידם היה לא רק לרפא אנשים חיים ממחלות, אלא בראש ובראשונה לחנוט ולשמר את גופותיהם של האנשים המתים. כידוע, המצרים שימרו את מתיהם החשובים במבנים דוגמת הפירמידות, ואיתם אוחסנו כל הכלים ששימשו את האדם בחייו. המצרים חששו מאוד מן המוות, ולמעשה הכחישו אותו וניסו לגבור עליו באמצעים טכנולוגיים מלאכותיים.
אך יתרונותיה של הציוויליזציה המצרית לא היו רק למען המתים אלא גם עבור החיים: מכוח רמתם הטכנולוגית הגבוהה, המצרים ידעו יותר מכל תרבות עתיקה אחרת כיצד לנצח את פגעי הטבע ובראשם הרעב. לא לחינם ירדו יעקב ובניו למצרים; רק במצרים ידעו להתמודד עם הרעב באמצעים בירוקרטיים וטכנולוגיים מפותחים.
ואולם, להתמודדות מפותחת זו עם פגעי הטבע, פרייה של תרבות טכנולוגית מתקדמת, היה צד אפל למדי: אובדנה של יכולת השיחה האנושית, של מפגש הפנים עם העולם ועם אנשים אחרים. ממש כמו הציורים המצריים העתיקים, מצרים הייתה יפהפייה, מפוארת, ועם זאת חסרת הבעה. זו הייתה תרבות שניצחה את המוות במחיר הקפאת החיים.
בהקשר זה, העבדות וניצול המעמדות החלשים בחברה לא היו עניין מקרי לתרבות המצרית אלא מהותי: בעולם שמאורגן כולו באמצעות חשיבה טכנולוגית גרידא, שההוויה נתפסת בו כאוסף של עצמים אילמים הנתונים לשימוש, אין סיבה שלא להפעיל חשיבה זו גם ביחס לאנשים אחרים ולהפוך אותם לעבדים. אכן, מצרים הייתה "בית עבדים", ובני ישראל, צאצאיו של יוסף שהשתלב כה יפה בתרבות המצרית ואף ניצח עליה, הפכו להיות קורבנה (ראוי לזכור שכמה דורות קודם הפכו המצרים כולם לעבדי יוסף ופרעה, בשל מצוקתם ורעבונם).
תראו אותי
לעומת תרבות מנצלת זו שבה לאיש אין שם, מתן שם פרטי הוא הביטוי המובהק ביותר לתרבות אחרת, זו המעלה על נס לאו דווקא את העליונות הטכנולוגית אלא את היכולת לשיחה אנושית ולמפגש משמעותי ועמוק עם האחר. זו הסיבה שבני ישראל במצרים, מעוז החשיבה ההנדסית והמנצלת, מאבדים אט־אט את שמותיהם, והופכים להיות בעיה מספרית: "הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ". מבני יעקב בעלי שם הם הפכו לנתון סטטיסטי, בעיה שצריך לפתור.
אלא שגם במעמקי גלות זו ישנם אמיצים המסרבים לשתף פעולה עם עריצותה של האנונימיות. אלו הן למשל שפרה ופועה, המסרבות למלא את פקודותיו האכזריות של פרעה: "וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים". המיילדות רואות את הפנים של הילדים העבריים, ולפיכך הן נראות בעצמן, נקראות בשם וזוכות ל"בתים", להמשכיות.
וישנו גם הילד שנגזר גורלו לטבוע ביאור אך מישהי רואה אותו, ליבה נכמר עליו והיא מצילה אותו. הילד הזה שנעטף בידי אימו, שאחותו גוננה עליו מרחוק, כעת נראה גם מקרוב ומקבל שם: "כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ". אותו ילד גדל להיות כזה שרואה אחרים, שאינו מסוגל לעמוד מנגד נוכח מצוקת אחיו: "וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם", ופירש רש"י בשם המדרש: "נתן עיניו ולבו להיות מצר עליהם". בהמשך הוא גם נזעק להגן מפני עוולה כנגד מי שלא פגש מעולם, בנות יתרו: "וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים וַיְגָרְשׁוּם וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאנָם".
ילד זה שנראה ורוחם – גדל לראות אחרים ולרחם עליהם; ילד זה שנמשה – עומד למשות אחרים, למשות את ישראל מגלות מצרים ולפתוח את עמו ואת העולם כולו אל הדיבור האלוהי הגואל. #
