בסוף, כמו במבחני עסקאות קודמים, בנימין נתניהו התכופף. ייתכן שהפעם יש לו סיבות טובות במיוחד, חלקן כמוסות מאוד, אבל בשורה התחתונה הוא התכופף. כך, לפחות, נראים הדברים כשהשורות הללו יורדות לדפוס.
ב־1996, מיד עם עלותו לשלטון בפעם הראשונה, עשה נתניהו מה שלא עשתה ממשלת העבודה־מרצ בכל שנות אוסלו: הוא שחרר רוצחי יהודים, ואפילו לא תמורת שבויים שלנו אלא כמחווה לערפאת ולמובארק. שלוש מחבלות רוצחות שוחררו אז, אחת מהן בתום ארבע שנים בלבד בכלא. ב־2011 הוא שילם מחיר אינפלציוני תמורת שחרור חייל בודד, גלעד שליט: 1,027 מחבלים, מהם 280 רוצחים. לאחד הרוצחים קראו יחיא סינוואר. הנושא והנותן בעסקה ההיא מטעם חמאס היה אחיו, זה שנשא ונתן גם עכשיו בשם חמאס, מוחמד סינוואר.
שנה ורבע החזיק נתניהו מעמד. מול ביידן, מול חמאס, מול המשפחות המיוסרות, להבדיל, ובעיקר מול התקשורת האלקטרונית הממוסדת. מבצע השידורים העוצמתי שלה למען עסקת שחרור ברוח דרישות חמאס עוד ישמש פה דורות כמופת של מנגנון תעמולה עוצמתי, שטיפת מוח בסדר גודל צפון־קוריאני לצורך השלטתה של דעה אחת ויחידה: שחרור החטופים, עכשיו, מיד, ולעזאזל המחיר.
בכל תוכנית אקטואליה טרחו המגישים למנות את מספר החטופים ולארח בני משפחות או פרשנים שהטילו על ממשלת ישראל, כמעט אך ורק עליה, את האחריות לכך שיקיריהם עודם בשבי. 95 אחוז מהם לא הותירו פתח לטענה שגם מאחורי ההתנגדות (הימנית) לעסקה ניצב שיקול מוסרי נכבד, ולא רק "מניעים פוליטיים" או בן־גביר. הטענה השגורה באולפנים אמרה ששחרור החטופים הוא ערך עליון, ושבלעדיו לעולם לא נוכל עוד לשאת פנינו אל המראה. שוב ושוב הוקיעו שם את הכספים הקטאריים שנתניהו הזרים בעבר לחמאס, ובנשימה אחת תבעו ממנו להעביר מחדש לחמאס את כל עזה ואת רוב המחבלים הכלואים.
אין טעם לחזור ולצטט פה מה אמר או כתב נתניהו בעבר הרחוק על עסקאות שחרור עם ארגוני טרור. מובאות מספריו הקודמים על עסקת ג'יבריל תוזכרו די והותר ערב עסקת שליט, ולא סייעו להניא אותו מדעתו. באוטוביוגרפיה המצוינת שפרסם ב־2022 ("ביבי, סיפור חיי") הוא כותב אפולוגטית על עסקת שליט ש"במשך זמן רב עמדתי בפרץ לבדי כמעט וסירבתי לדרישות חמאס" (עמ' 430). כשהשגריר דאז רון דרמר בא אליו בטענות, אחרי שהתקפל, ראש הממשלה נתלה בחשיבות תמיכתה של דעת הקהל בעסקה, ושאל את דרמר רטורית: "אתה רואה דרך אחרת לגייס במהירות את התמיכה הציבורית שנזדקק לה למבצע נגד איראן?" (עמ' 431). כידוע, המבצע באיראן מתמהמה עד עצם היום הזה. גם דעת הקהל לא ממש השתנתה. היא שוב הניחה לתקשורת להשתלט עליה. כמו באוסלו, כמו בהתנתקות, כמו בעת המאבק למען החייל השבוי שאפילו אולמרט סירב להחזיר במחיר מופקע.
"הייתי מודע היטב להשלכות ארוכות הטווח של עסקת שליט", מסכם נתניהו בספרו את העסקה ההיא. ספק גדול אם אכן היה מודע היטב. ב־7 באוקטובר הוא הוכה תדהמה כמו כולנו. לזמן־מה נראה היה שהפיק לקחים. במשך למעלה משנה העדיף את הניצחון – "המוחלט"! – על פני כניעה לדרישות חמאס.
העמידה העיקשת הזאת, לצד סרבנות חמאס, אפשרה לצה"ל להשתלט על ציר פילדלפי, לחסל את יחיא סינוואר, להלום בחיזבאללה ולהשמיד את צבא סוריה. אילו התבצעה עסקה כבר בקיץ שעבר, ברוח העסקה הנוכחית, המלחמה הייתה מסתיימת בניצחון מוחלט של חמאס ושל ציר הרשע האיראני. בנסיבות הללו העסקה הנוכחית נוראה פחות, ובכל זאת נוראה. עשרות החטופים החיים עדיין ייגאלו מהתופת העזתית, אמן סלה, אך מחיר שחרורם יכשיר את התנאים הביטחוניים והפסיכולוגיים להישנות התופת של 7 באוקטובר. אם לא בעתיד הקרוב, אז בעתיד הרחוק. לאויבינו יש זמן בשפע וסבלנות מופלאה. אחרי הפתעת אוקטובר 73' הם המתינו חמישים שנים תמימות עד למתקפת הפתע הבאה. גם במו"מ על העסקה הזו הם גילו עצבים חזקים יותר. רק לישראל אין סבלנות. עובדה.
מה שלא עשה ביידן, עם כל מסכת לחציו, עשה בסוף דונלד טראמפ. נתניהו ובא־כוחו רון דרמר מתדיינים כבר חודשיים עם הנשיא המיועד ואנשיו, בלי שיצליחו להעביר לו את חוסר ההיגיון שבעסקה עכשיו. הם יכלו לבקש ממנו לאשר לישראל את מימוש תוכנית האלופים אחרי 20 בינואר, ולהסביר שיישום התוכנית יגמיש מאוד את חמאס במו"מ על עסקת החטופים; להגיד לו שממשל ביידן קלע את ישראל למסלול קוראלס בסוגיית החטופים, כאשר כפה על ישראל את הזרמת הסיוע ההומניטרי, ולהציע שהממשל החדש יתנהל בדרך אחרת. אבל נתניהו ודרמר נרתעו מכניסה לעימות עם טראמפ, אשר משתוקק להתיישב בבית הלבן כשסוגיית החטופים מאחוריו. שליחו המיוחד למזרח התיכון, סטיב וויטקוף, גילה עניין מועט בלבד באינטרס הישראלי בגיחתו לירושלים בשבוע שעבר. טראמפ רוצה עסקה עכשיו, וראש הממשלה העדיף לרצות אותו מאשר להתעקש. גם הפעם הוא מנמק את הכניעה בתירוץ האיראני: אם טראמפ יקבל את מבוקשו בסוגיית החטופים, אולי ייתן אור ירוק לתקיפת הגרעין האיראני בקרוב.
מה שלא עשה ביידן, עשה יורשו. נתניהו ודרמר מתדיינים כבר חודשיים עם הנשיא המיועד ואנשיו, בלי שיצליחו להעביר לו את חוסר ההיגיון שבכניעה לחמאס
יו"ר מפלגת הציונות הדתית, בצלאל סמוטריץ', יצא מתוסכל מאוד מאחת מפגישותיו עם נתניהו בימים האחרונים בעניין העסקה. "שוב איראן, איראן, איראן", הוא התמרמר. שר האוצר היה אחד הפוליטיקאים המעטים שלא חשש לדבר בשנה החולפת בפה מלא נגד עסקת חטופים בתנאי חמאס. הוא עודד את נתניהו לתפוס את פילדלפי, והתעמת עם צמרת צה"ל שהתמהמהה לקיים את הנחיית הקבינט לשלול מחמאס את השליטה על האספקה ההומניטרית. אין מספיק חיילים, וזה יעלה המון כסף, היא טענה להגנתה, טענה שסמוטריץ' כופר בה. עכשיו הוא ייאלץ להשלים עם חזרה של מאות אלפי פלסטינים לצפון הרצועה ושחרור סיטוני של מחבלים. הבעיה הגדולה שלו: השגת ערבויות מנתניהו שצה"ל יוכל לחזור ללחימה בצפון הרצועה אחרי ביצוע העסקה. מי אמר שטראמפ אכן יאפשר לנו לחזור?
הנשיא שהבטיח גיהינום לחמאס בחר להכניע תחילה דווקא את ישראל. מצד שני, חמאס מקבל כל כך הרבה בעסקה שיוצאת כבר לדרך, אולי לא צריך לתת לו גם את ההישג של פירוק ממשלת הימין.
צדיקים על חשבון אחרים
גם לתומכי העסקה הנלהבים מומלץ שלא להתבשם מהתמיכה הגורפת של הח"כים החרדים בה. היא ניסיון חיפוי שקוף על המשך תמיכתם בהשתמטות צעירי המחנה משירות בצה"ל, רצון לשאת חן בעיני הציבור החילוני שכועס עליהם מאוד בגללה. מקומם לראות אותם מצטעצעים בשיקולי "פיקוח נפש", נוכח ערלות הלב שלהם מול מצוקת כוח האדם של צה"ל בחזיתות הלחימה הקשות. מלחמה בחמאס וחיזבאללה היא לא פיקוח נפש?
אילו נהרו החרדים לבקו"ם מיד אחרי פרוץ הקרבות, כמו שלרגע חשבנו לתומנו שיקרה, צה"ל היה מסוגל להטיל לשדות המערכה בעזה הרבה יותר לוחמים, ולא להסתפק כעת בכוחות מדוללים לטיהור צפון הרצועה. כוח האדם המוגדל היה מאפשר להגדיל את הלחץ על חמאס, ואולי להביא לשחרור החטופים בשלב מוקדם יותר. אבל החרדים נשארו בבית, דואגים לעצמם בלבד, ועכשיו הם מזייפים דאגה לכלל ישראל.
גם השימוש בפסיקה החז"לית והרמב"מיסטית בענייני פדיון שבויים אפוף צביעות והטעיה. היא מתייחסת למצב שבו מי שמחזיק בשבויים תובע ממון רב תמורת שילוחם לחופשי, לא ניצחון במלחמה ושחרור של אלפי לוחמיו מבתי הכלא. הרבנים החרדים והפוליטיקאים של יהדות התורה וש"ס בונים כנראה על כך שצה"ל כבר ידע לתקן בעתיד את נזקי העסקה. בעזרת השם, כמובן, לא בעזרתם חלילה.
