העסקה גדולה מהחיים של עשרות החטופים ששרדו. מה שמונח על הפרק הוא לא רק השבת עשרות מאחינו ואחיותינו הביתה, אלא היכולת לרפא את החברה הישראלית. המחיר הנורא הוא דחיית ההכרעה הסופית של חמאס. אין ניצחון בלי החטופים, אבל השבת החטופים איננה הניצחון אלא רק הקטנת ההפסד ההוא, בדרך לתהליך שיקום ארוך של האמון במדינה, של השבר בחברה, של העוטף ושל אנשיו. הריפוי תלוי בכך שכל החטופים החיים יחזרו מעזה, עד האחרון. עסקה שתותיר חלק מאנשינו וחיילינו בשבי לא תאפשר התקדמות בתהליך הזה, אלא תגרור אותנו למעגל פנימי של האשמות וגם לא תפתור את המלכוד האסטרטגי של ישראל מול חמאס (המתים, למרבה הצער, לא יושבו כולם. גם חמאס, לפי הערכות בישראל, לא מחזיק בכל המידע עליהם).
השבועות הקרובים לא יהיו דומים לימי העסקה הקודמת. אז שוחררו כעשרה מאנשינו בכל לילה, ילדים ונשים, אחרי חמישים ימי שבי. חיים. הפעם נעמוד בפני טפטוף מייסר של חטופים בודדים כל שבוע. שלושה־ארבעה. חלקם חיים, חלקם חללים. מדינה שלמה תמתין בציפייה דרוכה לשובם, ולפעמים תקבל ארונות. גם החטופים החיים יגיעו במצב אחר ממשוחררי העסקה הקודמת, אחרי שנה ושלושה חודשים בעומק המנהרות. הייתה לנו יותר משנה לנסות פתרונות יצירתיים ולחץ צבאי. אבל בסוף הזמן של החטופים אזל, וגם השעון המדיני. ישראל מתכנסת לעסקה שאי אפשר להפיל אותה על גנץ, איזנקוט וגלנט, שכבר אינם בקבינט. גם לא על התקשורת, על היועמ"שית או על בג"ץ. זו החלטה מלא מלא של ממשלת הימין מלא מלא. עסקה שבפירוש איננה ניצחון, אבל גם לא יכולה להיות סוף המערכה.
הגענו לאן שהלכנו
המלחמה הסתיימה. השלב הראשון של העסקה עם חמאס, במקביל להתקדמות ההסכם עם חיזבאללה לשלב השני ובו גם נסיגת צה"ל הצפויה, הם באופן מעשי סוף המלחמה. אבל כדי לא להודות בכך, ישראל משלמת בעסקה ארוכה ומייסרת בשלבים, במקום פעימה אחת כוללת. זו עסקה רעה, שהאלטרנטיבה שלה כנראה רעה יותר. אי אפשר לשפוט אותה בפני עצמה אלא מול החלופות המדיניות שהובילו אותנו לכאן, ולא פחות חשוב: מה נעשה אחריה.
נתחיל במדיניות עד כאן. לאן הגענו? לאן שהלכנו. אחרי חמישה־עשר חודשים של קמפיין ניצחון מוחלט ואסטרטגיה שנשענה על ההמתנה לטראמפ, הממשלה פגשה את המציאות. כמו ה"דונט" של ביידן, התברר שגם שערי הגיהינום של טראמפ הם דו־כיווניים. הוא הזהיר את מנהיגי המזרח התיכון שיחתרו לעסקה לפני שהוא נכנס למשרד. וישראל, מתברר, עדיין במזרח התיכון.
מזוודות הכסף מלפני שבעה באוקטובר והסיוע ההומניטרי שלאחריו לא שונים מהותית. ישראל נלחמה בארגון רצחני ושילמה בדם מיטב בניה, ובמקביל, בלחץ בינלאומי לא הפסיקה להזין את אותו ארגון במשאיות של סחורה שתורגמה לכסף. עשינו הרבה כדי למוטט את חמאס מבחינה צבאית, ותוך כדי הקפדנו לשמר את השליטה האזרחית האפקטיבית שלו ברצועה. נכון, קשה לא להגיד לאמריקנים, אבל זו בדיוק המשימה. נתניהו ידע לתאר את יכולת העמידה שלו מול לחץ מבחוץ, כנראה בקרבות הלא נכונים.
אחד הקרבות הללו היה זה שבו הממשלה עמדה בתוקף ובנימוקים משכנעים נגד הכנסת הרשות הפלסטינית לעזה כחלופה שלטונית לחמאס. אלא שאותה ממשלה לא קידמה גם שום פתרון מעשי אחר. ובאין חלופה שלטונית ל"יום שאחרי", התוצאה כעת היא השלמה עם שלטון חמאס ביום שאחרי העסקה. בין רע לרע יותר קיבלנו את הרע יותר.
מה הלאה? את מחירה של עסקת שליט שילמנו בשבעה באוקטובר, אבל ההשוואה לא מדויקת. גם כי לא דומה חייל אחד למאות אזרחים שנשלפו מהמיטה בפיג'מות. אבל בעיקר כי העסקה ההיא הייתה רעה לא רק בגלל מחירה המופקר, אלא בגלל ההתמכרות לשקט שאחריה. חובתה של הממשלה, ושל כל הממשלות שיבואו אחריה, של תומכי העסקה ושל מתנגדיה, לוודא שנתנהג אחרת. התקשורת שידעה לעודד חתימה על עסקה, מחויבת לוודא באותה התלהבות שלא תהיה עוד הכלה, לא של טפטופים וגם לא של התעצמות. תמיד קל יותר להפגין עבור השבתם של החטופים שבעזה ולא כדי למנוע את הבאים בתור. אבל זהו מבחנה של החברה הישראלית – להוכיח שמשהו עמוק השתנה. העימות הבא עם חמאס הוא בלתי נמנע. אנחנו נצטרך להיות המפתיעים ולא המופתעים. זה יצטרך להיות קצר ומהיר ומתוכנן היטב. זה ידרוש את כל התחכום והעורמה מהשדה הפוליטי כדי לעקוף את הערבויות הבינלאומיות. גיבוי לאומי כבר יש.
בידול מהכישלון
השורות הללו יורדות לדפוס בטרם ההצבעה הסופית בממשלה וההחלטות הפוליטיות. אבל אין ספק שנתניהו, תחת הלחץ המדיני, לקח סיכון פוליטי בבחירה להתקדם לעסקה. מה קרה בין עסקת מאי לעסקה הנוכחית? לא מעט. גם ההישגים הצבאיים – חיסול סינוואר, דף ונסראללה, הפרדת הזירות בין לבנון לעזה, נפילת אסד והיחלשות הציר השיעי. אבל בעיקר התפנית המדינית של טראמפ. האיומים שלו כנראה חריפים משידוע בינתיים, אבל ייתכן שאלו הגזרים שהציע, לצד המקלות, שיעזרו לנתניהו לרכך את ההתנגדות ולשכנע לפחות את סמוטריץ' להישאר כדי ליהנות מפירות הכהונה המשותפת.
האיומים של טראמפ חריפים, אבל ייתכן שאלו הגזרים שהציע, לצד המקלות, שיעזרו לנתניהו לשכנע את סמוטריץ' להישאר בממשלה
מבחינה פוליטית, שולי הביטחון של הממשלה התרחבו: גם גדעון סער, גם אלמוג כהן שהפך לסטודנט חופשי. אפילו הפרישה של עידן רול לסיעת "הרוב הלאומי" (או בקיצור הרו"ל) היא סימן מעודד לנתניהו מול תרחיש שבו בן־גביר יפרוש. דווקא המהלכים של מנהיג עוצמה יהודית השבוע היו מדודים יותר. הוא קרא לסמוטריץ' להציב אולטימטום משותף, אבל לא ענה לשאלה אם יפרוש לבדו. בכל מקרה, הוא הקפיד לרכך את איום הפרישה בהבטחה לשמור על ממשלת נתניהו מבחוץ.
ויש גם אפשרות נוספת: נתניהו מרשה לעצמו לקחת סיכון פוליטי דווקא משום שאין לו מה להפסיד. הוא מבין שממילא תוחלת החיים הקואליציונית קצרה. חוק הגיוס לא נפתר. ההופעה של שר הביטחון השבוע בוועדת חוץ וביטחון רק המחישה עד כמה הקואליציה רחוקה מנוסח מוסכם. כ"ץ הציג עקרונות בעל פה וסירב להציג טיוטה או אפילו מסמך עקרונות בסיסי. באין חוק גיוס, גם התקציב מוטל בספק. במקביל, לפי חלק מההערכות בן־גביר גמר אומר להתפטר בלי קשר לעסקה. הוא צריך בידול מהכישלון, ובעיקר לסיים לפני שבג״ץ ישלול את כהונתו כשר. במצב כזה, אולי כבר עדיפה לנתניהו עסקה. בחירות בהסכמה בעוד כמה חודשים – כשבדרך לקלפי עוצרים בריאד ובטהרן – גם יעצרו את המשפט וגם ייתנו הזדמנות אחרונה לנסות לעצב מורשת, מלבד המחדל שאת מחיריו נשלם גם בדור הבא.
