שלשום דנה ועדת החוקה במתווה סער־לוין לשינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים. על פי המתווה, נציגי לשכת עורכי הדין יוחלפו בשני עורכי דין, אחד מטעם הקואליציה ואחד מטעם האופוזיציה, ומועמדים לבית המשפט העליון ייבחרו ברוב של 5 מתוך 9. חברי האופוזיציה אומנם החרימו את הדיון בטענה שהוא מבוסס על "הסכמות שהקואליציה הגיעה אליהן בתוך עצמה בלבד", אולם מבחינה פורמלית, אם יימצא הרוב הקואליציוני, הממשלה תוכל לתקן את החוק בהליך מהיר. הסיבה: בפברואר 2023 אישרה ועדת החוקה הצעה אחרת לקריאה שנייה ושלישית, ובהתאם לתקנון הכנסת הוועדה רשאית לחדש את דיוניה ולשנות את נוסחו של החוק המוצע כל עוד לא החלה הקריאה השנייה במליאה.
את הדיון במתווה צריך לפתוח בשאלה פשוטה: מהי המטרה? מהו התוצר האופטימלי שאנו רוצים לקבל מהוועדה לבחירת שופטים בכל הנוגע לבית המשפט העליון? לימין השמרני יש תשובה פשוטה: בית משפט מגוון עם הטיה שמרנית, מאוכלס בידי שופטים מקצועיים, יעילים ושירותיים עם מזג שיפוטי טוב. בית משפט שיכריע בערעורים; יתערב בשבתו כבג"ץ במקרים שבהם הפרט נרמס תחת השלטון תוך פגיעה בזכויות מובהקות; ולא יתערב במקרים שבהם הממשלה מקדמת מדיניות ציבורית לגיטימית, גם אם שנויה במחלוקת.
בפרספקטיבה של ערכים שמרניים לא נרצה שופטים הבוערים מאש אידאולוגית, ולא משנה מהי האידאולוגיה. כי מי שבוער באש אידאולוגית יהיה בהכרח אקטיביסט; יכופף את החוק לטעם המוסרי שלו, ייצר רעש, מתח וחוסר ודאות מתמדת. ההכרעות בדילמות ציבוריות בוערות מסורות לנבחרי הציבור בכנסת, לא לשופטים.
מכאן נבחן את המתווה. הוצאת לשכת עורכי הדין מהוועדה לבחירת שופטים מקדמת באופן מובהק את המטרות שלנו. בשנים האחרונות הלשכה הידרדרה מדחי אל דחי. ראש לשכה אחד הסתבך בפרשיית "מין תמורת מינוי", מחליפו נאלץ לפרוש בעקבות חשיפת מעשיו המגונים, הבא אחריו שרף את שרידי הממלכתיות שעוד נותרו ללשכה והפך אותה לתנועת מחאה אנרכיסטית פתטית.
לעומת זאת, החלפת נציגי הלשכה בשני עורכי דין חותרת תחת המטרות שלנו ולא מקדמת אותן. אפשר להבין מה חשבו סער ולוין: השופטים מתגלים כנוקשים ודוגמטיים, מטילים וטו מוחלט על מועמדי הימין ואי אפשר להגיע איתם לפשרות והבנות. עם פוליטיקאים יהיה הרבה יותר קל: אם לא נגיע למועמדים מוסכמים נחלק את המינויים בין הקואליציה לאופוזיציה.
מה הבעיה בזה, שהפוליטיקאים לא מתוגמלים על מינויים מקצועיים אלא על מינויים שירגשו את הבייס המדומיין שלהם. נסו להיכנס לראשו של חבר ליכוד או יש עתיד הנדרש למנות שופט לעליון, על מה בתפיסתו העצמית הוא יקבל נקודות? על מינוי עורך דין המפרסם מאמרים פרוגרסיביים נזעמים ב"הארץ", ולחלופין משמש חבר פאנל ב"פטריוטים", או על קידום שופט מצטיין מהמחוזי עם אופי אפרורי וסנטימנט שמרני?
החשש הוא שנמצא את עצמנו במרוץ לתחתית, שבו כל צד מנסה למנות את המועמדים הכי קולניים שלו. בית המשפט העליון יהפוך לזירת התגוששות בין שני מחנות ניצים שלא מסוגלים להסכים על שום דבר, גם לא על עובדות המקרה, כמו באמריקה. החלטות בית משפט כזה תהיינה רובן אקטיביסטיות, לימין או לשמאל, ובמקום להעניק למערכת הפוליטית שקט הוא ייצר רעש בלתי פוסק.
בעיה חריפה לא פחות היא הכוח העצום שההצעה הזו מעניקה לאופוזיציה. דמיינו מצב שבו קמה בישראל ממשלת אחדות לאומית, כאשר באופוזיציה נשארים בן־גביר והערבים. האם הגיוני לתת לאופוזיציה כזו כוח למנות מחצית משופטי ישראל?
הפתרון שהוצע פה בשבוע שעבר פותר את הבעיה הזו. מינוי שני שופטי מחוזי בדימוס יבטיח שהשיקול המקצועי יישאר דומיננטי. ויש פתרון מעניין נוסף לבעיית "המרוץ לתחתית", שמעתי אותו מקולגה שהתייעץ עם מומחים לתורת המשחקים מהטכניון: החוק קובע כיום מי מוסמך להעלות שמות לדיון בוועדה – שר המשפטים, נשיא בית המשפט העליון או שלושה חברי ועדה כאחד.
על פי ההצעה, מספר המועמדים שכל קבוצה תוכל להציע יהיה מוגבל, וההצבעה תהיה בשיטת האלימינציה: במקום להצביע בעד מועמד, מצביעים נגד, כלומר בוחרים במי יהיה הראשון שיוסר מהרשימה. כך, בכמה שלבים, מצמצמים את הרשימה עד למספר קטן של מועמדים סופיים, ומהם בוחרים באופן חיובי את המועמד המועדף. השיטה הזו תגרום לכך שהמועמדים הקיצוניים יהיו הראשונים שייפסלו, ואלו שיישארו ברשימה הסופית יהיו אלה ששום מחנה לא "התאמץ" לפסול אותם כי הם לא נתפסו בעיניו כמאיימים.
ואחרונה חביבה, סוגיית ההסכמה הרחבה. השופטת בדימוס ענת ברון תקפה השבוע בחריפות את ההצעה בטענה שהיא תיצור "פוליטיזציה מוחלטת של מינוי השופטים". כששמעתי אותה נפל לי האסימון. מבחינתה של ברון כל נבחר ציבור נגוע בשיקולים פוליטיים זרים, ולא משנה אם הוא מהקואליציה או מהאופוזיציה. בכך מאששת ברון את הטענה הפופוליסטית שלפיה ה"דיפ סטייט" לא מאמין בדמוקרטיה, כופר בריבונות העם וחותר לשלטון פקידים ברוחו של אפלטון.
לעומתה, תגובת בני גנץ הייתה הרבה יותר מורכבת. גנץ מבין שההצעה הנוכחית היא קפיצה קוונטית ביחס להצעה שהעלה לוין לפני שנתיים, שכן לוין ויתר על הדגל המרכזי שלו – שליטה מלאה ומוחלטת של הממשלה לבדה במינוי שופטים. גנץ לא דחה את המתווה על הסף אלא הושיט יד לשלום: "אני קורא לדון במתווה בין נציגי הקואליציה והאופוזיציה ולבחון אם אפשר להגיע להסכמות על בסיסו, לא נקבל את ההצעה ככזה ראה וקדש ויש כמה פערים שנידרש לדון בהם".
לוין ורוטמן קיבלו כאן הזדמנות היסטורית לתקן את הטעויות שעשו ב־2023 ולקדם, בימים אלה, רפורמה חוקתית בהסכמה. מהלך שיכלול גם מתווה ל"חוק יסוד החקיקה" עשוי להיות תיקון גדול ותרומה עצומה לדמוקרטיה הישראלית.
בקרת איכות
"כְּבֹד מְלָכִים חֲקֹר דָּבָר", אמר החכם באדם. מי שבוחר בשררה, הוסיף ר' נחמן מברסלב, צריך לדעת ש"הכול חוקרים אחריו ושואלים: מי הוא זה ואיזה הוא, שחולקים לו הכבוד הזה. וחולקים עליו, שאומרים שאינו ראוי לכבוד הזה".
אם נגעת בשמיים – יחפשו אותך, זהו טבע העולם. זה נכון לנתניהו ונכון גם לשופט יצחק עמית. אם אתה "מיסטר קלין" הם לא ימצאו, אולם אם יש לך שלדים בארון הם כנראה יימצאו. הכתבה שפרסם נטעאל בנדל ב"ידיעות אחרונות" השבוע על ניגוד העניינים לכאורה של השופט עמית, הוא מבחן לכל אלה שרוממות שלטון החוק בגרונם. אם עמית מקבל קופסת אתרוג בהנחת מועדון, איבדתם את כל הטענות הטובות שהיו לכם נגד הביביסטים.
זה נכון לא רק לשופטים וליועמ"שים אלא גם לארגוני החברה האזרחית. אם התנועה לאיכות השלטון לא תעתור לבג"ץ בדרישה להקפאת המינוי של עמית לנשיא עד לבירור החשדות, היא תאבד את הלגיטימציה המוסרית לעתירות נגד אנשי ציבור מהימין.
