לפניכם אוסף ציטוטים: "אני תומך בכך שישראל תחסל את כל אחד ואחד מחברי החמאס"; "אני רוצה שהם יהרסו כל אלמנט בחמאס שהם יכולים לשים עליו את ידיהם… אני מאשים את חמאס (בהרג אזרחים פלסטינים; י"ש). חמאס לא הפסיק להתחבא מאחורי אזרחים, שם את האזרחים כמכשול, חמאס ידע שזה יוביל לזה"; "אני לא אוהב את העובדה שאנחנו נאלצים לעשות עסקה עם הבני ***** המרושעים והחולים האלה, ואסור לנו לתגמל את הטרור של 7 באוקטובר… חמאס צריך להיות מושמד כך שלא יוכל להתארגן מחדש. לעולם לא נגיע לעתיד טוב יותר, לאזור יציב באמת, אם לא נעקור את הסרטן הזה"; "ארה"ב מוכנה לחזור לקמפיין הלחץ המקסימלי של הנשיא טראמפ נגד איראן".
ובכן, אלה דברים שאמרו בימים ובשבועות האחרונים שר ההגנה המיועד של טראמפ, שר החוץ המיועד שלו, יועצו לביטחון לאומי, והשגרירה המיועדת לאו"ם, בהתאמה. הנשיא המיועד עצמו איים השבוע כי "אם החטופים לא ישוחררו לפני 20 בינואר 2025, התאריך שבו אני נכנס לתפקידי כנשיא ארצות הברית, יהיו לכך השלכות מהגיהינום במזרח התיכון, ועל מי שאחראים לזוועות הללו נגד האנושות. האחראים ייפגעו יותר מכל מי שנפגע אי־פעם בהיסטוריה של ארצות הברית".
יהיה אשר יהיה חלקו של טראמפ בלחץ סביב העסקה הנוכחית, אי אפשר להתעלם מהמגמה המסתמנת. ביום שני הקרוב, בחזית המערבית של בניין הקפיטול, יושבע ממשל אמריקני פרו־ישראלי מובהק. כזה שלפחות לפי הצהרותיו יאפשר לישראל גמישות רבה פי כמה מול אויביה, יסיר כל עיכוב על משלוחי הנשק, יתמוך בתגובות לא פרופורציונליות תוצרת כחול לבן, ואולי אפילו בחלומות ימניים פנטסטיים על סיפוח. השגריר המיועד לישראל אמר רק השבוע: "אני מצפה לשוב פעם נוספת ליהודה ושומרון ולבקר את האנשים שם ואת הארץ המופלאה". בריאיון בגלי צה"ל בנובמבר הביע תמיכה מפורשת בהחלת ריבונות, אבל סייג: "הנשיא קובע את המדיניות".
צריך להיות עיוור וחירש מרצון כדי להמשיך לפזם בכל פאנל את הטענות על כך שטראמפ ואנשיו הם איזו אניגמה בלתי־צפויה בהקשר הישראלי. כאמור, המגמה ניכרת בכל אות ובכל מינוי. אם כי מניסיון העבר וההווה, גם לימין הישראלי מומלץ לגשת לאירוע עם קורטוב של מלח ולא לפזז ולכרכר כאילו כל חלומותיו יתגשמו. משיח לא בא, והוא מטלפן גם לריאד.
מה שכן מומלץ, כעת יותר מאי־פעם, הוא להגיע לטקס ההשבעה מצוידים בתוכנייה. כהונת טראמפ הקודמת, בשנים 2016־2020, הייתה כאוטית לא רק מצד התנהלותו האישית של הנשיא, אלא גם בהתנהלות ישראל מולו. כולם זוכרים את ההבטחה ל"ריבונות על כל ההתיישבות ביום ראשון" שהתהפכה לדוברו של נתניהו בפרצוף, את חוסר התיאום הפנים־ישראלי ביחס ל"עסקת המאה", ואת הסכמי אברהם שהגיעו לפתע במקומה. הסכמים שהם הישג אדיר למפעל הציוני, אבל אם נודה על האמת, הם היו בעיקרם סיכום בין נסיכויות המפרץ לאמריקנים, שהואילו בטובם לדחוף את ישראל כרגל שלישית.
הסכמי אברהם, יחד עם ההכרה בגולן והעברת השגרירות לירושלים, היו כנראה מתרחשים באותה מידה גם אילו בבלפור היה מתגורר בני גנץ. המהלך ה"נתניהואי" המובהק באותה קדנציה היה יציאת ארה"ב מהסכם הגרעין עם איראן, שעל טיבה מתווכחים עד היום. בשאר הפרמטרים השנויים במחלוקת – בנייה ביו"ש, הרשות הפלסטינית, עזה, חיזבאללה – הכל נשאר פחות או יותר כמו שהיה. בקיצור, קשה לומר שנתניהו מקסם הישגים עבור מצביעיו בכהונה של נשיא חד־פעמי כמו דונלד טראמפ.
והנה, נגד כל הסיכויים, טראמפ הוכיח שהוא לא חד־פעמי. ואם אכן עומד בפתח ממשל עם טון פרו־ישראלי חסר תקדים, יהיה זה בזבוז אדיר להעמיד מולו את המנהיג הרב־פעמי של ישראל. אני יודע, יש כ־1,400 סיבות מתבקשות יותר לקרוא לפרישת נתניהו, אבל אם טעויות העבר טרם השפיעו, אולי מוטב להביט אל העתיד. מול האפשרויות הנפרשות מוושינגטון, בראש המחנה הלאומי עומד אדם שגאוותו על כך שהוא לא יוזם שום מהלכים יוצאי דופן. אחד שיהפוך את המזרח התיכון כדי להשאיר אותו בדיוק כפי שהיה.
שומר את הקלפים
לנתניהו, כך נראה, יש איכויות יוצאות דופן של בלם. תומכיו מעריצים את העמידה בלחץ הקשה שהפעילו ממשלים דמוקרטיים נגד ישראל, הן בתקופת אובמה וכמובן במלחמה הנוכחית מול ביידן ואיומי האמברגו. רפיח, ציר פילדלפי, חיזבאללה, הפסקת המלחמה – האלקטורט חזר לליכוד ככל שהלחצים מהבית הלבן הפכו בוטים יותר אך נתניהו לא התקפל. זאת מתוך הערכה, לא בלתי מבוססת, שיריביו הפוליטיים כבר היו מתקפלים מזמן והישגים חשובים היו נמנעים.
אבל כשעוברים מקו השער להתקפה המתפרצת, אין ספק שנתניהו איננו חלוץ מטרה, והמלחמה הנוכחית סיפקה שלל דוגמאות לכך. כבר שנה ורבע אין החלטה לכאן או לכאן בעניין הסיוע ההומניטרי – הוא ממשיך להיכנס, להישדד באין מפריע על ידי חמאס, ועל אף הצהרות ראש הממשלה לא השתנה דבר באופן חלוקתו; לא סעודיה, לא חברה אמריקנית, לא רש"פ ולא צה"ל. גם העמדתם לדין של מחבלי הנוח'בה ממתינה להכרעה כבר 15 חודשים, והחזית הלבנונית דיממה בהכלה הססנית עשרה חודשים ארוכים. שינוי המגמה שם נבע מאילוץ נסיבתי מקרי. גם מדיניות החנופה לקטארים נותרה בעינה. במבט כללי – הימין, שציפה לראות "שבירת כלים" לאחר הטבח הנורא, לא בדיוק קיבל אותה.
גם תומכיו האדוקים ביותר של בנימין נתניהו ייאלצו להודות שמאז הכהונה הנמרצת ההיא כשר אוצר לפני שני עשורים, קשה להצביע על מהלכים גרנדיוזיים שהוא יזם ודחף להם בכל הכוח. דרכו לנקוט משנה זהירות, להסס, להחליט שלא להחליט ואז לשנות את ההחלטה בדקה ה־95. במשך שנים הם התגאו שמבנה האישיות הזה הוביל את ישראל לשגשוג מרשים, בלי הרפתקאות מיותרות ותוך סירוב עיקש לכל הצעה קיצונית לכאן או לכאן. גם נתניהו עצמו דרש זאת לשבח בראיונות לאורך השנים.
מוטב שנתניהו, דרמר וסמוטריץ' יארגנו את ציפיותיהם ברשימה, יגששו להבין מה הסיכוי למימוש כל אחת, ואילו מחירים יידרשו
ובכן, המציאות ב־7 באוקטובר הוכיחה אחרת. ומי שמשום מה לא הפנים את זה, הנה באה כהונת טראמפ השנייה כדי להזכיר: דרושה לנו בעיתוי הזה מנהיגות עם אוסף תוכניות מסודר, יוזמתי, ריאלי ורציונלי. כזו שבאה עם תפיסת עולם מגובשת מאוד מהבית, ונכונה ליישם אותה מהרגע הראשון בנחישות. משהו בסגנון קצב המהלכים של חאבייר מיליי בארנגטינה, או אם תרצו מרגרט תאצ'ר בבריטניה, אפילו דוד בן־גוריון. בלי להתמהמה, למרוח, או לגבש את התוכנית רק אחרי שמגיעים לעמדת הכוח.
את התהליך הזה היה צריך להתחיל מזמן. לימין הישראלי מוטב שנתניהו, דרמר, סמוטריץ' ושאר החולמים אחר השמש יארגנו את ציפיותיהם ברשימה, יגששו להבין מה הסיכוי למימוש כל אחת מהן ואילו מחירים יידרשו בעבורה, וידרגו אותן לפי סדר חשיבות. על מה אפשר לוותר מראש מתוך הבנה שמדובר ביעד בלתי־סביר, מה כדאי להשמיע כדרישה פומבית, מה עדיף לשמור לחדרים הסגורים, וכיצד לתאם ציפיות ביחס לתקופה.
כן, זה טריוויאלי, אבל ניסיון הקדנציה הקודמת מוכיח שאין תהליך סדור כזה מאחורי הקלעים. הקלפים, ככל שישנם, נשמרים קרוב קרוב לחזה של ראש הממשלה. דיונים מסודרים בשאלת תפיסת הביטחון שלנו, שממנה נגזרת תוכנית שאפשר לתרגם להישגים ריאליים שראוי להתעקש עליהם מול ממשל טראמפ – לא מתקיימים. מה דחוף יותר למחנה הימין בשלהי המלחמה – מיטוט שלטון חמאס, פגיעה בגרעין האיראני, החלת ריבונות ביו"ש, גיוס החרדים או נורמליזציה עם סעודיה? איש אינו יודע. יורים לכל הכיוונים, או לשום כיוון, והדבר הראשון שיעלה בחכה יוצדק בדיעבד כ"יעד אסטרטגי".
ככה בונים חומה, אולי. אבל מי שציפיותיו חורגות מעבר לכינון חומות בצורות, מי שחושב שמלחמה עם ניחוח תש"חי דורשת מנהיגות בסגנון דב"גי, ובעיקר – מי שמצפה גדולות ונצורות מהזדמנות פז שאולי לא תחזור בדמות ארבע שנות טראמפ בבית הלבן – מוטב שיבדוק מדוע הוא עדיין צועק "דיפנס" כשהכדור כבר ברגליים של הקבוצה. מדיניות של דובון לא־לא מצטיין, מוכשר ובעל מזל ככל שיהיה, לא תתאים יותר.
