מה יש בה בסוגיית החטופים, שמפעילה אותנו רגשית באופן עוצמתי כל כך? ובכן, הציצו רגע באיור המצורף כאן ובסיטואציה שהוא מתאר. קרונית נוסעת במסילה ועומדת לדרוס חמישה אנשים. אתם עומדים ליד הידית שיכולה להסיט את הקרונית למסילה אחרת, שם היא תדרוס אדם אחד בלבד. האם תמשכו את הידית? מה עדיף – לעמוד מנגד ולצפות בחמישה אנשים נדרסים, או להיות אחראים במו ידיכם למותו של אדם אחד?
זוהי "דילמת הקרונית" המפורסמת. היא, ושלל וריאציות שלה, משמשות חוקרי אתיקה כדי להבחין בין גישות מוסריות שונות. ההנגדה הבסיסית ביותר היא בין מוסר "תועלתני", כזה שבוחן את תוצאות המעשה, ובין מוסר "דאונטולוגי" (מהמילה "חובה" ביוונית), שלפיו המטרה איננה מקדשת את האמצעים ואיננה משנה את החובה המוסרית. בניסוח שטחי מאוד, אם בחרתם להציל חמישה ולפגוע באחד – אתם תועלתנים. אם העדפתם לא להתערב, העיקר שידיכם נקיות – אתם דאונטולוגים.
עכשיו, דמיינו שאתם שר האוצר. על שולחנכם מונח כרגע סכום של 250 מיליון שקלים מתקציב המדינה, ואתם צריכים להחליט אם הוא ילך לתמיכות באיגודי הספורט השונים, לתיקון "כביש אדום" שבשנה החולפת נהרגו בו עשרות אזרחים בתאונות דרכים, להרחבת סל התרופות או למימון אפודים קרמיים ללוחמים. מה הסיכוי שתבחרו דווקא באיגודי הספורט? כנראה אפסי. מדובר ברבע מיליארד שקל, ממש לא גרושים.
בדקתי, ממשלת ישראל תקצבה את איגודי הספורט השנה בסכום הזה, אפילו קצת יותר. איך זה ייתכן? ישב אדם שפוי בדעתו, ראה את הנופלים במלחמה, את חולי הסרטן ואת ההרוגים בתאונות, והעדיף על פניהם את איגוד הכדור־מים או בניית מקוואות. זו לא שאלה על תפיסת עולם כלכלית, אלא על יכולת קבלת החלטות מבחינה מוסרית. ההכרעה הזאת נראית משונה, אף שהיא מתרחשת בכל העולם יום־יום ולא נראה שזה מזיז למישהו.
התשובה היא, כמובן, שזוהי דילמה דמיונית. בהחלט ייתכן ששר אוצר דמיוני שתונח בפניו התלבטות כזאת, יכריע עבור מטרות מצילות חיים, אבל לשמחתם של שרי האוצר הממשיים – היא לעולם לא מוצגת להם באופן ישיר כזה. המוסדות שהחברה האנושית בנתה, כמו האופן שבו מגובש תקציב מדינה, מאפשרים לנו להחליט בצורה נפרדת לגבי כל תחום, כאילו הם אינם משליכים זה על זה. פוליטיקאים מכריעים בנוגע לסדרי עדיפויות במספרים גדולים וכולנו מתווכחים עליהם, אבל איש במערכת לא נתקל במלוא חריפותה של הדילמה האימתנית – הצל ילדה גוססת, או סבסד אירוע של ועד עובדי חברת מקורות.
אילו לא היינו יוצרים שלל מסכים והסתרות שיאפשרו לנו להתעלם לרגע מהתמונה הגדולה, מקבלי ההחלטות היו משתגעים ומדינות לא היו מסוגלות להתנהל. למרבה המזל, רובנו המוחלט יכול להתייחס לדילמת הקרונית כשעשוע אינטלקטואלי שניתן להדחיק, לא כזה שפוגש אותנו יום־יום. מי שנתקלים באופן קבוע בצורך להכריע, למשל רופאים בחדרי מיון, יספרו בדרך כלל על סוג של ניתוק שמאפשר להם לתפקד, ויעדיפו להיצמד לפרוטוקולים מקצועיים שנוטים לאמץ אמות מידה תועלתניות של מקסום הרווחה הכוללת. זה לא אומר שהמטרה מקדשת את כל האמצעים, אבל השיקול המוביל שיכריע לבסוף הוא התוצאה.
ובכן, מה שעושה לנו סוגיית החטופים הוא הרמת מסך מוסרית. דילמת הקרונית האכזרית מוגשת לפתחנו כבר 469 ימים ולא מאפשרת לנו להדחיק אותה, להחליט בקטן או להסתתר מאחורי פרוטוקולים. האם ראוי להציל מעטים בהינתן הערכה שייפגעו רבים? ומהו המשקל שצריך לתת לאותה הערכה? מהו המחיר המוסרי של הימנעות מנקיטת פעולה? ומהו המחיר המוסרי הנסתר, זה שנשלם עליו בעתיד אבל כרגע הוא לא עומד ומפגין מול עינינו?
השאלות האלה מעיקות כל כך, שלא פלא שרבים מעדיפים להעביר את הדיון למישור ההאשמות הפרסונליות או המגזריות: כל מי שלא חושב כמוני הוא מרושע או אידיוט. מה שנותר לשאר הוא להתמקד בהיבטים הטכניים – אילו פעולות יהוו טקטיקה חכמה מול המצב הזה, מי מהמומחים צודק בהערכותיו לגבי המחיר העתידי, והאם יש אינטרסים נוספים שאינם ידועים לציבור אך נמצאים על שולחנם של מקבלי ההחלטות.
זה לא אומר שמדובר בדילמה מוסרית שצריך לעמוד מולה אילמים ללא הכרעה. ממש לא. גם אני מחזיק בעמדה בוויכוח הזה, מגובשת, נחרצת ואולי לא פופולרית, אבל אני בהחלט חושב שראוי לקחת בחשבון את הסיוט האתי שאנחנו מתווכחים עליו. אני לא מקנא במקבלי ההחלטות שנאלצים להכריע בסיפור הזה, ולא שופט לחומרה את אלה שהגיעו למסקנות שגויות והפוכות משלי.
