מעולם לא הצטיינתי בתחרויות ריצה, ולמען האמת גם לא במשחקי מחשב. את שני התחומים האלה נטשתי די מהר בילדות, יודעת שלעולם לא אתברג במקומות הראשונים. ובכל זאת, לא דאגתי. ניצחון שנתי אחד היה מובטח לי, תחרות שבה אנחיל תבוסה לכל החבר'ה בלי למצמץ. היה זה המקצה של ליל הסדר. תמיד בהתכנסות הראשונה שאחרי החג, היינו משווים את שעות הסיום של הסדר. כל אחד היה זורק שעה, וטיפה מותח כלפי מעלה. אני הייתי מחכה בשקט, ורק כשהאחרון סיים את דברו הייתי מתרוממת לסל ומטביעה: שלוש בבוקר! החבורה הייתה משתתקת ומביטה חצי בהשתאות וחצי בחוסר אמון. אבל בהן צדקי, זו הייתה אמת. ואני ידעתי שהעיניים השורפות והעייפות הגדולה השתלמו לי, ובעיקר הייתי בטוחה שהניצחון הזה יובטח לי גם בשנה הבאה.
איך הגענו לשעות המשוגעות האלה? ליל הסדר של ילדותי התקיים בבית משפחת גליקסברג בגבעתיים, ביתם של הרב יוסף והרבנית ד"ר איילה. הוא הרב הראשי של גבעתיים, היא אשת ציבור. במשך השנים המשפחה שלי נקשרה בזוג הנפלא הזה, והם היו לי סוג של סבא וסבתא. ליל הסדר בבית משפחת גליקסברג היה מופע מתמשך של למדנות ודברי תורה וזמירות ונעימות, ומאור פנים וגם אוכל טעים (לא שרויה!) והומור משובח.
אבל מה שהבטיח את הניצחון המתמיד שלי היו שתי סיבות ייחודיות, שהיו רק בבית הזה. קודם כול, שעת ההתחלה של הסדר. לא היינו מוזגים כוס ראשונה עד שהרב היה חוזר מהביקור שלו בליל הסדר הציבורי של העיר. כולם היו נאנחים, מסתכלים בשעון ומעבירים משקל מרגל לרגל, אבל אני ידעתי שהשעון דופק. הייתי כל כך שקועה בלוח הזמנים עד שבכלל לא שמתי לב עד כמה מובן מאליו לכולם שיש ליל סדר ציבורי בעיר, בשביל מי שאין לו מה לאכול או עם מי לעשות את הסדר, וכמה מובן מאליו שרב העיר עוצר שם, מברך את הקהל וגורם למעמד הזה להיות מכובד ונעים יותר, וכל זה לפני שהוא חוזר הביתה לערב ארוך.
לאורך השנים צבר הרב שורה של תוארי רבנות ואותות הוקרה, אבל עבורי הוא תמיד היה איש חכם, הדור פנים, עם עיניים טובות ובת שחוק
הגורם המובנה השני היה האורחים הרבים שישבו לשולחן הסדר בבית רב העיר. תמיד היו שם כמה אנשים בודדים, משפחות של מתגיירים, עוד כמה אורחים, משפחתו הגרעינית של הרב ואנחנו. אוסף אקלקטי של אנשים שהרב ואשתו פתחו בפניהם את הדלת הכי אישית בערב הכי משפחתי. יותר אורחים, יותר ארוך.
רק בבגרותי הבנתי ששני הדברים האלה ייחודיים, ורק בשבוע שעבר, כשהרב גליקסברג נפטר בשיבה טובה בגיל 91, עצרתי שוב לחשוב על זה. על טוב הלב, על החיוך החם, על פתיחת הבית. על הקבלה של כל אחד שדופק בדלת בלי שיפוטיות, כמו שאמרו לי ילדיו.
הרב גליקסברג נולד בעיירה רוז'אן שבפולין, ילד שביעי מתוך שמונה. כשעוד לא מלאו לו שבע שנים פרצה מלחמת העולם השנייה. המשפחה ברחה מזרחה ועברה גלגולים רבים ומייסרים, שבסופם נמנה הרב עם "ילדי טהרן", שהגיעו לישראל אחרי הרפתקאות רבות. הרב גליקסברג היה מראשוני ילדי טהרן שנקלטו בישיבת פוניבז', אחרי מאבקים רבים של מייסד הישיבה הרב כהנמן. הישיבה הייתה לו לבית. לאורך שנות חייו הוא אסף תוארי רבנות ודיינות, היה חבר מועצת הרבנות הראשית, קיבל את פרס הסובלנות ויקיר העיר גבעתיים, ועוד ועוד, אבל עבורי הוא תמיד היה איש חכם, הדור פנים, עם עיניים טובות ובת שחוק.
מדי פורים, כשהיינו מסיימים את סבב משלוחי המנות המשפחתיים, היינו נוסעים לגבעתיים. זו הייתה נסיעה משתלמת. חיבוק מהרבנית, שיחה נעימה עם הרב, וממתק. תמיד ממתק. ביום הזה בשנה היה נדמה שהדלת של הרב והרבנית לא יודעת להיסגר. הסלון היה נראה כמו תחנת רכבת, כאילו כל תושבי גבעתיים נכנסים, נותנים ומקבלים משלוח מנות ובעיקר יחס ומילה טובה.
גבעתיים לא הייתה בדיוק בני־ברק, אפילו לא פתח־תקווה. היא התחרתה עם חיפה מי אדומה יותר. ועדיין, הרב היה מוסד בעיר. כתובת לכולם, מלידה ועד פטירה וכל מה שבאמצע, וזה עוד לפני שהמציאו את המושגים יהדות מקרבת או רבנות בגובה העיניים.
צביטה של געגוע
ה"שבעה" על הרב המתה מבקרים מכל הסוגים, המגזרים והצבעים של העם הזה. בנו, במאי הסרטים נפתלי גליקסברג, סיפר לנו שבמשך שנים רבות היה אביו חזן בתפילת נעילה ביום כיפור. קולו הנעים והרגש שיצק לתפילות עשו להן שם, ורבים מאנשי גבעתיים היו מגיעים לתפילה שחותמת את היום הקדוש. הבאים גדשו את ההיכל וגלשו מעבר לרחבת בית הכנסת, אל הרחובות הסמוכים. העיקר להיות חלק מהמעמד הזה.
הרב נהג לחתום את התפילה של היום נורא ההוד ב… שירת התקווה. כן, לא ממש צפוי. נפתלי סיפר שהוא שאל את אביו איך הוא מוסיף שיר שאיננו כתוב במחזור התפילה, ומדוע מכל השירים הוא בחר דווקא את השיר הזה שאין לו שורש במסורת ישראל. אביו השיב לו שרבים מבין הבאים לא מכירים מילה מהתפילה שנאמרת ביום כיפור, אבל את שירת התקווה הם מכירים ואליה הם מתחברים. הוא בוחר להוסיף שיר אהוב כדי לחבר את בית הכנסת לחוויה הישראלית החילונית. כך הם ירגישו בבית, וכך הם ירצו לבוא גם בשנה הבאה.
בשבוע שעבר השיב הרב את נשמתו הטובה והטהורה לבורא. הוא זכה להינצל מהתופת הנאצית, להגדיל תורה, לחנך, לפסוק ולהנהיג, להאיר פנים ולעשות חסד עם הרבה מאוד אנשים. בתוך עוד שבוע קשה מנשוא של מלחמה וטרור ושכול, הוא נפטר לבית עולמו בשיבה טובה, מוקף בילדיו. ועדיין, למרות הגיל המופלג ואף על פי שהלך בשלום מהעולם הזה, אני מסתובבת עם צביטה של געגוע לאיש ההוא שערך את הקידושין שלנו, שהיה סנדק לבן שלנו, שהיה לי קצת סבא. לעיניים שקרן מהן אור וטוב, לחריצות ולאופטימיות, ולמי שהקדים בדור או שניים את זמנו. יהי פועלו הרב בעולם נחמה.
Ofralax@gmail.com
