בשבוע האחרון של נובמבר 2023, רחובות בית־חאנון העזובים הפכו לדיונות חול קטנות. בין בתי היוקרה של העיר לא היה זכר לכבישים הסלולים משכבר וגם לא למדרכות, אבל הווילות המושקעות עצמן עמדו על תילן, גם הבריכות הפרטיות שלהן. המפקדים במקום סיפרו על הפירים שהתגלו בכל בית ובית, על חומר התעמולה האיום שנמצא בכל מבנה מגורים, על חפצי החטופים שאותרו בשטח. "אין בית שאין בו לפחות פיר אחד", אמר אז ש', המח"ט שהדריך אותי במקום. "אנחנו מוצאים בחדרי ילדים סליקים עם אמל"ח ברמת האר־פי־ג'י ופתחי מנהרות, גם בכיתות בית הספר של אונר"א. אין פה אזרחים בלתי מעורבים, כולם לקחו חלק".
א', מפקד בפלס"ר החטיבה שצעד לצידנו, הוסיף: "המטרה היא להשמיד תשתיות טרור, לזהות אמל"ח וללמוד איך חמאס התארגן פה כדי לצאת להתקפה בשבעה באוקטובר, ואיך הוא נערך גם עכשיו לפגוע באזרחים ובחיילי צה"ל. בית־חאנון היא עיר קטנה, גבעתיים כזו, רק צפופה בהרבה. פה זה שכונת יוקרה, אבל בקסבה הצפיפות נוראית".
בתוך הצפיפות הנוראית ההיא, כמו גם בבתי היוקרה, המתינו ללוחמי צה"ל מטענים שהופעלו בשלט רחוק. ארורי הנוח'בה הטמינו אותם מבעוד מועד, רישתו את המקום במצלמות והמתינו ללוחמינו כדי לפגע בהם ממרחק בטוח. ש' סיפר איך חייליו תלשו את כל המצלמות שמצאו וטיהרו בית אחר בית. בכל זאת, הוא לא אפשר לי להיכנס לבתים שלא אוכלסו על ידי לוחמינו. "מבחינתי בית שלא היינו בו ממש לאחרונה, חשוד כאילו לא היינו בו מעולם", אמר. "יש הרי פירים שאנחנו לא יודעים עליהם, והם חוזרים וצצים פתאום מתוך האדמה. את לא יכולה לדעת מה קורה ממש עכשיו מתחת למקום שאנחנו דורכים בו".
הכול עוד היה אז חדש וטרי ומדמם. בקושי חודש וחצי מהטבח. כאן בארץ הייתה דאגה אינסופית לחטופים, אבל גם אחדות עצומה וגאווה גדולה בחיילים שלנו, ובפרט אלה שרחוקים מכל מאגרי הצ'ופרים של שטחי הכינוס. אגב, במכולת המקומית בבית־חאנון עוד אפשר היה למצוא שלל משקאות וחטיפים, אבל החבר'ה הקפידו לא לשלוח יד בביזה. בין הבתים המרשימים ההם עמד על כנו מתקן שאיבת מים, תרומה מיפן לרצועת עזה, לפי הכיתוב הנלווה. ש' הסביר כי "אנחנו צבא הומניטרי, ואם נחריב אותו, כשיחזרו לגור פה לא יהיו תשתיות. אז בזה אנחנו לא נוגעים".
אני זוכרת את ההלם מהמילים "כשיחזרו לגור פה". את החשש מי יחזור ומי ישתלט על רחובות בית־חאנון, ולמה בעצם שנאפשר את זה. עיר הטרור שבצפון הרצועה משקיפה על שדרות כמו מגדלי עזריאלי על נתיבי איילון – הושט היד ופגע בה.
סיכון והזדמנות
שנה ורבע אחרי פרוץ המלחמה, יש הרבה הרס בבית־חאנון, אבל גם הרבה יותר מדי בתים שעומדים עדיין על תילם. הרבה יותר מדי מחבלים שחזרו ומצאו מתקן שאיבת מים תקין, וניצלו את כל המשאבים בשטח כדי להרכיב מטענים ולפגוע במיטב בנינו. אם תרצו, פרומו סמלי למה שעתיד לקרות ברגע שהרצועה כולה תישטף מחדש בשאריות הנוח'בה ושותפיהם.
הבטיחו לנו שבכל מצב, בכל עסקה, ישראל תתהדר ברצועת ביטחון מפוארת. לא הייתה על זה שום מחלוקת פוליטית, שום מחלוקת אידיאולוגית בין הקוראים להקים מחדש את גוש קטיף לבין המשקמים את קיבוציהם. אבל בית־חאנון רחוקה מלהיראות היום כמו רצועת ביטחון. על כל טפח שמגלה צה"ל, חמאס מכסה טפחיים. ערב עסקה להשבת חטופים, בית־חאנון צריכה הייתה להיראות כמו ג'בליה ורפיח; היא הייתה צריכה להיות מכותרת וחרבה וטובעת בהרס מהסוג שאילץ את יחיא סינוואר לצאת מהמנהרות היישר לידי לוחמי צה"ל.
אנחנו רוצים לראות את החטופים בבית, את כולם. כדי שנציל את נפשם מהגיהנום של מתעללי חמאס, אנחנו מסוגלים ואף צריכים לשלם מחיר. מחבלים עם דם על הידיים שישוחררו עשויים להיות סיכון, אבל גם הזדמנות. אדרבה, שיסתובבו חופשיים תחת עין המוסד ושב"כ, במקום שישלימו תואר שני מאחורי הסורגים. אבל בשביל זה ישראל צריכה להיות בדיוק במקום הזה שרודף אותם, שמפחיד אותם; שמצר את צעדיהם וברגע הנכון מחסל אותם עד האחרון, בכל מקום שאליו יגיעו. היא עשתה את זה בביירות, היא יכולה לעשות את זה בכל עיר בעולם. היא רק צריכה להתעורר ולעשות. בשביל לסגת משטח כלשהו ברצועה בלי שתשוב להיות מושא הציד של הברברים השוכנים לצידה, ישראל מוכרחה להיות הבריון השכונתי שלא מהסס להוריד את הראש למי שמעז להסתכל לכיוון החברה שלו. להגיב לא בבלון התבערה הראשון, אלא בבלון המים.
כשהיא מרותקת לשבע זירות שונות, ישראל יכולה להרשות לעצמה הפוגת קרב כדי לזכות בחימוש אמריקני נוסף ולהתארגן מחדש למערכה מכרעת, לפני שהנוח'בות יפתחו בעונת הציד הבאה. זה לא בלתי אפשרי, זה פשוט לא נעשה עד היום מעולם. ישראל על נבחריה השונים לא עמדה במילה שלה למגר את הטרור ברגע שיחל טפטוף ראשון של טילים או של מחבלים מסתננים. להפך, המערכת המדינית והצבאית לימדה אותנו לחיות עם זה, לנרמל את המיגונית במקום להשקיע בעוד כוונת מדויקת שפונה לרצועת הטרור. את האמון הזה לא הצליחה הצמרת הישראלית לעורר באזרחיה סביב עסקת החטופים. לא שמענו ממנה מה יהיה על רוב החטופים, אלה שאינם כלולים ברשימות הראשוניות, ואיזה לחץ היא עתידה להפעיל על ממשל טראמפ כך שיפתח את שערי הגיהנום על עזה במקרה ששחרורם יתעכב. לא שמענו לאן עומדים להשתחרר הרוצחים, ואיך אנחנו הולכים למנוע את מתקפת הטרור הבאה. את האמון הזה אפשר להתחיל לבנות בבית־חאנון, בעיר שחוברה לה יחדיו נגד כל היגיון הישרדותי, כשחודש אחרי פרוץ המלחמה כבר דאג הצבא ההומניטרי לאויב הגולה, בזמן שצריך היה להשיב את הגולים שלו.
