יאיר לפיד: "הספר של חגי סגל מעורר את כל השדים – אבל בזהירות"

ביוגרפיות של מנהיגים היסטוריים אינן מתמודדות רק עם העובדות והאירועים, אלא גם עם דעתנו עליהם. מה שנראה לנו כפרספקטיבה היסטורית, הוא למעשה מסע לבטן האדמה של הדעות הקדומות של עצמנו. "המשיח משדה בוקר", הביוגרפיה החדשה שכתב חגי סגל על בן־גוריון, גורמת למתח הזה להכפיל ולשלש את עצמו. אין דרך לקרוא את הספר המרתק הזה בלי לחוש בהשפעתו על ההווה הישראלי. נושא הליבה שלו אינו רק היסטורי, הוא גם חומר נפץ אקטואלי.

טענתו המרכזית של סגל – הנשענת על עבודת תחקיר מדוקדקת – היא שדוד בן־גוריון, אבי האומה הגוץ והרתחן שלנו, לא ראה את ישראל רק כפרויקט לאומי, אלא גם כאירוע משיחי של גאולת הארץ שהוא עומד במרכזו. בן־גוריון היה חילוני גמור, כמו רובם המכריע של ראשוני הציונות (איני קונה את טיעונו של סגל שלפיו בשנותיו האחרונות חזר בן גוריון להאמין בא־ל; בעיניי אין לכך מספיק תימוכין. בן־גוריון ובני דורו, כפי שכתב סגל, "חיללו שבת באותה קנאות שבה שמרו עליה הוריהם"), אבל הוא הבין שאין צידוק לקיומה של מדינה יהודית בארץ ישראל בלי הסבר תנ"כי. בלי נביאי ישראל ואלוהי ישראל, ארץ ישראל היא סתם עוד מקום.

הטיעון הזה היה רב־עוצמה באותם ימים של סופה וזעם, אבל השנים לא הקהו אותו. לא פעם ולא פעמיים ציטטתי באוזני מנהיגים זרים את אמירתו של בן־גוריון בפני ועדת פיל: "התנ"ך הוא הקושאן שלנו על ארץ ישראל". לא כבשנו ארץ זרה, אנחנו גרים בבית שהורישו לנו אבותינו. השאלה שקורעת את החברה הישראלית (או לפחות את הרוב השפוי בה), אינה אם יש לנו זכות על הבית – ברור שיש לנו – אלא כמה חדרים יש בו, מה המטראז' הנכון, איפה צריכה להיות הגדר מול השכנים.

ספרו של סגל מעורר את כל השדים האלה בזהירות, אבל דווקא משום כך אינך יכול להפסיק לחשוב עליהם. כשאתה קורא על שתיקתו של בן־גוריון מול גירוש הערבים במלחמת העצמאות, אתה קורא גם את דעתך על הסיפוח, על המהומות בצומת חווארה, על כאבי הפנטום שמעורר סעיף השוויון החסר בחוק הלאום. כשסגל פורש בפנינו את דבקותו של בן־גוריון בירושלים המקראית, מהדהדות ברקע קריאותיה של דניאלה וייס מגבול עזה, המריבה הטרגית סביב מותו של ז'אבו ארליך, וסרטוניו התזזיתיים של איתמר בן־גביר המקדשים או מחללים את הר הבית.

לא מסוגלים לנהל דיאלוג

לא רק על בן־גוריון אנחנו חושבים, אלא גם על סגל. על דודו ידידיה שנרצח בידי "ההגנה", על חייו בעופרה, על מהות וזהות המחנה המתנחלי שהוא אחד האינטלקטואלים הבולטים שלו, כמובן על חברותו במחתרת היהודית שמוזכרת בספר בחטף, כאילו שיכולנו לשכוח. אני מרשה לעצמי להניח שמי שקורא עכשיו את השורות האלה משלש את התופעה, כשהוא עסוק גם במה שהוא יודע או חושב עלי, כמי שכותב על סגל שכותב על בן־גוריון.

במדינה אחרת, באווירה אחרת, זה יכול היה להיות דיון מעניין, בלתי מזיק במהותו, על הדרך שבה אנחנו קוראים ביוגרפיות. בישראל, הספר הזה הוא אזמל מנתחים המחטט בעצב החשוף ביותר של החברה הישראלית – החשדנות. אנחנו לא מסוגלים כבר לנהל שום דיאלוג, מפני שאנחנו מניחים שהצד השני לא מנסה לשכנע אותנו אלא לרמות אותנו. זו תמיד קונספירציה, זה תמיד ניסיון להמיר את דתנו מבלי שנרגיש.

לחשדנות הזו יש על מה להישען. שני המהלכים הגדולים של החברה הישראלית בארבעים השנים האחרונות – ההתנחלויות והסכמי אוסלו – נעשו באישון לילה, הרחק מעיני כול, בלי דיון או הסכמה ציבורית רחבה. קבוצות קטנות ונחושות של אידיאולוגים קבעו את גורלנו מבלי לשאול אותנו, ואז ניסו לשכנע אותנו שמדובר במעשה בן־גוריוני – זה לטובתנו, אנחנו פשוט לא מבינים שזה לטובתנו. או כפי שהוא נהג לומר: "אני לא יודע מה העם רוצה, אני יודע מה העם צריך".

בן־גוריון ידע מה העם צריך, אבל גם הבין את המציאות שבתוכה הוא חי. אני מסכים עם סגל שבן־גוריון הונע מכוחו של דחף תיאולוגי עמוק, אלא שהטקסט שלו דוחק הצידה את החלק השני של המשוואה – הריאליזם המדיני הקר, לעיתים האכזר, של "הזקן" שייסד מדינה צעירה. בן־גוריון אכן האמין במעשה המשיחי המעצב את ההיסטוריה במקום להמתין לה, אבל האמין גם בחשיבות של הפשרה ההיסטורית. כדברי ההיסטוריון דוד אוחנה, שגם הוא חקר את המשיחיות של בן־גוריון: "הפשרה היא המעשה – והמעשה משיחי". הוא ידע שלאמונה יש כוח עצום, אבל לא אינסופי. טבעו של האידיאל הוא שאינו מתגשם במלואו.

בן־גוריון ובני דורו עזבו את העולם הדתי מפני שהבינו שאחיזתו הגדולה של המשיח בתודעה היהודית לא נובעת מכך שיגיע, אלא דווקא מכך שאינו מגיע לעולם. אפשר שתהיה לך זיקה עמוקה לארץ ישראל השלמה, ועדיין לקבל את העובדה שעוד לא הגיע זמנה. "יש שתי מפלגות", אמר שוב ושוב לאנשיו, "מפלגת שלמות הארץ ומפלגת השלום. אני שייך לשתיהן". נאמן לכפילות הזו השאיר את גבולות מלכות דוד לביאת המשיח, ובמקום זה שקד על גבולות ריאליים, שלא לומר אקטואליים. בדומה לז'בוטינסקי הוא האמין לא רק בגיאוגרפיה אלא גם בדמוגרפיה. כדי להיות צודקים, עלינו להיות רוב. כדי להתקיים, עלינו לעשות פשרות. תפקידנו לעשות הכול כדי שלא תתגשם חרדתו הנוגה של ברל כצנלסון: "ומה יהיה אם יבוא המשיח ולא ימצא אף יהודי?"

נביא הגאולה מול אבי הדמוקרטיה

סגל מצטט מכתב ששלח בן־גוריון לפעיליו, שבו נאמר: "ארץ ישראל משתרעת בין ים סוף בדרום והלבנון והחרמון בצפון, בין ים התיכון במערב ומדבר קדם או סוריה במזרח… אולם בתנאי ההווה יש להכיר כי אחידותה של הארץ היא עובדה נפשית ולא פוליטית. אין לערבב מושגים נפשיים במושגים פוליטיים". מאוחר יותר – בנסיבות שונות אך מסיבות דומות – הסכים איתו אפילו מנחם בגין. כשאנשיו באו להתחנן שלא ימסור את סיני, ענה להם: "רק לדוד המלך היה מותר לקבוע גבולות? מדוע לנו אסור?". סגל מביא את הציטוט הזה בהסתייגות מובנת, אבל הוא הגון מספיק כדי להכיר בכך שלמעשה בגין קיבל עליו את מעשיותו הטריטוריאלית של בן־גוריון.

אחד מהישגיו הגדולים של סגל הוא שאתה מסיים את הספר כשאתה מאמין לו שאכן גילה שכבה גיאולוגית שלמה של תודעה יהודית אצל בן־גוריון. אולי המטרה הייתה לגייס את בן־גוריון למפעל המשיחיות שבו הוא מאמין, אבל הגיוס הזה נשען על בסיס עובדתי מתוחקר למופת וגם על הדבר שבלעדיו לא תיתכן ביוגרפיה: אהבה עמוקה לגיבור שלו. ממרחק השנים, בן־גוריון אינו היריב האידיאולוגי המר של הימין הישראלי, אלא מי שבלי עוצמת מנהיגותו החד־פעמית לא הייתה קמה מדינה. הדרך שבה סגל מאמץ אותו אל ליבו למרות כל משקעי העבר, דומה באופן מוזר לאופן שבו המחנה הליברלי בישראל אימץ אליו את מנחם בגין בזכות דבקותו בערכים הדמוקרטיים. השנים משכיחות את הקטטות ומשאירות את העיקר. בן־גוריון הוא נביא הגאולה, בגין הוא אבי הדמוקרטיה.

בחדרי בכנסת, בירושלים המאוחדת אך מסוכסכת, יש שתי תמונות בשחור־לבן של שני הג'נטלמנים האלה, בן־גוריון ובגין, מעונבים וחמורי סבר, ניצבים זה לצד זה. כמעט כל מי שמבקר אצלי – מ"פורום הגבורה" עד מנסור עבאס – מתפתה לשאול מה הם עושים שם יחד. אני עונה להם שהם ביקשו אצלי מחסה. בן־גוריון לא היה עובר היום פריימריז בעבודה (או ב"דמוקרטים"), מפני שהאמין בציווי התנ"כי ובזכות היהודים להפעיל כוח; בגין לא היה עובר פריימריז בליכוד משום שהאמין בדמוקרטיה, בעליונות המשפט ובזכויות מיעוטים. "אתה רואה את הרווח בין התמונות", אני אומר למבקר האקראי, "כאן אני נמצא".

אם יש לי ויכוח אחד עם סגל, הוא נסוב על השאלה מי ניצב מולו. הימין הישראלי ממשיך להתקוטט עם השמאל מתוך הרגל או מתוך נוחות. תוכניות כמו "הפטריוטים" המציאו לעצמם שמאל שכבר מזמן אינו קיים, רק כדי שיהיה את מי לשנוא. העובדה הסטטיסטית היא שהשמאל הישראלי – ובוודאי השמאל הפוסט־מודרניסטי – כמעט נמוג, וכל תיאוריות ה"דיפ־סטייט" לגביו הן, כפי שאבי היה נוהג לומר, "קשקוש מקושקש". זה פשוט נוח יותר לריב איתם מאשר לנהל דיון מושכל עם האלטרנטיבה האמיתית – המרכז הלאומי־ליברלי, שהוא ציוני ופטריוט. שנינו – הימין השפוי והמרכז המתון – חולקים תובנה נוספת, שאותה הציניקנים משני הצדדים לא יבינו לעולם: הציונות היא תנועה רומנטית. בהדהוד לנאומו היפה של ישראל אלדד ("שייב"), שניסה לכרות שלום בין האבות המייסדים שלנו אחרי מותם, הימין והמרכז מתכוונים לאותו דבר ומתווכחים על אותו דבר: איך להגשים את הציונות.

סמלה של הישראליות

כמה מהקטעים היפים ביותר בספר מגיעים דווקא כשסגל זונח את התמה המרכזית לטובת יחסיו של בן־גוריון עם סביבתו, מלחמתו האלימה בבגין והפיוס החלקי והמאוחר ביניהם, הארוחות עם ז'בוטינסקי, העדינות והכבוד ההדדי של יחסיו עם אורי צבי גרינברג, הוויכוח עם עגנון על התנ"ך לעומת התלמוד. לרגעים אתה שואל את עצמך איך משתלבים הטקסטים האלה בסיפור הגדול, אבל לאט לאט מחלחלת ההבנה שסגל מנסה להזכיר לנו את האפשרות של טוב משותף. במקום קריאה חלולה לאחדות שהיא בעצם אחידות, הוא מחזיר אותנו לאפשרות של דיאלוג בין שונים שמבוסס על כבוד הדדי.

הכבוד הזה גורם לסגל לפתוח את ספרו בתיאור מרטיט של שדה־בוקר, כולל ביקור במתחם קברו של בן־גוריון, שאותו הוא מתאר כסמלה של הישראליות. לא רחוק מהקבר, הוא מספר, הוקם "קדמא", מלון יוקרה מדברי. "מייסדיו הסגפניים של הקיבוץ", הוא כותב, "ודאי לא דמיינו את הפאר הזה כשנאחזו בשממה כאן".

אני מכיר היטב את המלון הזה. בחרתי בו כמקום שבו אירחתי את "פורום הנגב", עם מזכיר המדינה האמריקאי ושרי החוץ של מצרים, איחוד האמירויות, מרוקו ובחריין. ישבנו שם במשך יומיים. דיברנו על הקמת קואליציה נגד איראן אבל גם על מושגים נשכחים כמו שלום ודו־קיום. והקמנו קבוצות עבודה שעסקו בהפרחת המדבריות, בביטחון מזון ובטכנולוגיות מים ואנרגיות חליפיות. אחרי 48 שעות עלו שרי החוץ הערבים על מטוסיהם הפרטיים וחזרו הביתה, ואני ביקשתי מטוני בלינקן, מזכיר המדינה האמריקאי, לעלות איתי לקברו של בן־גוריון. בדומה לי, טוני הוא בנו של ניצול שואה והוא אדם בעל תודעה יהודית עמוקה. עמדנו יחד מהורהרים מול הקבר והנוף המדברי. "אתה חושב שהוא היה גאה בנו?", שאלתי אותו אחרי שתיקה ארוכה. "אני חושב שכן," הוא ענה, "מאוד".