אחרי ציפייה ארוכה, רביד פלוטניק מוציא את אלבומו השביעי "הדרך לשביל הזהב". את השם לאלבום הוא שואל ממושג שהרמב"ם עוסק בו ב"שמונה פרקים" ומתאר הליכה בדרך האמצע המתונה והרחוקה מהקצוות, כחלק מתיקון ועבודה אישית ועד שינוי חברתי וכללי.
שביל הזהב של פלוטניק הוא בבירור השביל הישראלי שבו אנו פוסעים לכאורה החל מ־7 באוקטובר וכנראה גם קודם, והוא בודק מהי הדרך לתקן בהמשך. קריאת ההשכמה לתיקון מתחילה כבר בשיר הראשון, "בוקר טוב חיים שלי", שם הוא שואל בפתיחה "מה נשאר אחרי הכעס?" ואז מגיעות גם התהיות הקיומיות, אותה התבוננות פנימית שפלוטניק יודע לשזור ולכתוב, והסיומת היא בקריאת ההשכמה לעצמו. גם בשאר האלבום גישת בדק הבית הפנימית לפני ההשלכה החוצה מלווה את השירים, וזו אולי הסיבה לכך שמדובר באחד התוצרים המוזיקליים החשובים של התקופה.
אי אפשר שלא לציין כאן שני יוצרים חשובים ואהובים על רבים ובמיוחד על פלוטניק עצמו – אהוד בנאי וקנדריק לאמאר. הראשון מורגש כאן אף יותר לאוזן העברית והכללית, והשני נוכח יותר בטכניקה וברוחו, אם כי מי שמחפש באלבום החדש של פלוטניק מופע טכני של ראפ ורפרנסים מתוחכמים – לא ימצא. משהו בתדר של האלבום אומר את הדברים כפי שהם, בעיקר בניסיון לגשת מהאישי אל הכללי, מהיחיד אל העם, כמו ב"עת הלבנה" בשורות: "ומחשבות בלתי פוסקות על ההפקרות והעוול / והתצפיתניות שתצפתו עד המוות / ארורה הממשלה שהתעלמה מזעקת חקלאים / ארורים אתם משמאל וימין, מאחורי הקלעים / למי הצביעו בבארי ואופקים? / הצביעו על הכתובת שהייתה על הקיר, אז איך אישן בשלווה?"
ניכר כי פלוטניק יודע לומר את שעל ליבו באהבה ובדאגה. בהמשך אנחנו צוללים לרצף שירים שעוסקים בבית ובזוגיות. כל אחד מהם בדרכו מאוד נוגע ופלוטניק ידע תמיד לדייק במקומות האלה לצד היותו הראפר החברתי המודע. ב"יש לך אותי" עם שי צברי הוא פונה לאחותו, ב"אין מה לחפש בחוץ" הוא כבר לא הילד שמחפש אהבה אלא אדם שמגיע לנחלה שאליה ייחל ומתקשר כמעט בבירור עם אהוד בנאי מורו ורבו בטקסט שמרפרר לקטע מ"זוכר כמעט הכול" ועובד לשיר "אש". ב"בורות היא ברכה" פלוטניק שוזר שני מקורות תנ"כיים, סיפור גן עדן בעולם המודרני ופזמון שקורא את קריאתה של רות לנעמי "באשר תלכי אלך" – שלושת השירים מצוינים ונותנים רגש וחום על ביט. ב"גלות לוס־אנג'לס" שאלות הזהות הישראלית־יהודית עולות בתוספת נאום הצ׳חצ׳חים הידוע של מנחם בגין בסגירה, שגורם לשיר להיות טעון עוד יותר.
שיר שפחות פגע במטרה הוא "לילה טוב אהובה" שנכתב לבת העתידית של פלוטניק, בתוספת הראפר זיקיי שלצערי לא מצליח להציל את השיר. בשיר "בחשכה (הכול גם וגם)" חוזרת הדרישה אל היחד. קטעי הספוקן וורד של הראפרים אוהד כהן וטאבו פלוס – שניהם יוצרים עוד משנות האלפיים שגדלו עם רביד בהיפ הופ הישראלי – משרתים את האלבום ומתבלים אותו. בשיר הסוגר "שמש שזורחת עליי" יחד עם קותימאן שאותו קשה לפספס בהפקה עם הסאונד הפסיכדלי – ים תיכוני, פלוטניק מתחיל בהודאה בקושי ובתסכול ומסיים בתודה על הברכות והעתיד.
מוזיקלית, מדובר בנקודה מעניינת שבה פלוטניק שר את רוב הפזמונים עם מיכל לוטן ושי צברי, ושוב מתרחש המפגש המעניין עם המפיק ישי סוויסה שהולך בשביל המוזיקלי עם פלוטניק, כבר בשני אלבומים. מצטרפים אליהם מפיקים ויוצרים נוספים שנותנים משלהם כמו דודו טסה, קותימאן, יובל ״דודא״ ניאזוב, ג׳ונתן ״ריוויר״ אנטאווי ודוד מעיין. כולם שותפים ברגע החשוב הזה בקריירה של פלוטניק פוסט עידן הההופעות הגדולות בלייב פארק וההצלחה הענקית, כאשר עולה התהייה לאן יש עוד לשאוף אחרי הפסגה הנוכחית. דווקא ברגע הזה פלוטניק מודה בקושי. הוא לא בא להקפיץ וליצור את להיטי ההופעה הבאים שלו בכוח, והוא גם לא צריך. האוזן הישראלית מבינה שאסקפיזם הוא דבר שיש לו מקום וצורך, אבל גם דרושים ריפוי, עיכול ושהייה במרחב המטורף ובקצב הדברים שעוברים עלינו, ואשרי ההולכים בשביל הזה.
הערת שוליים
אהוד בנאי הוא כידוע אחד ממקורות ההשראה של פלוטניק, וזה המקום להמליץ על ספרו האחרון. "ספר הבצלים הירוקים" שלו שיצא לפני כמה חודשים הוא אוסף מרתק של סיפורים, חלומות מסעות ומפגשים. הקודמים שלו, "זוכר כמעט הכול" (2001) ו"זה המקום" (2012), מעולים גם הם והופכים לאט–לאט לפריט לאספנים, אז מומלץ לחפש אותם בחנויות למביני עניין.
