הרבה בעיות יש בעסקת החטופים המסתמנת, ורבים מאיתנו חוששים ממחיריה. ובכל זאת, אין מקום לתחושת נכאים מופרזת כמו זו של אנשי דוד המלך לאחר ניצחונם על אבשלום: "וַיִּתְגַּנֵּב הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא לָבוֹא הָעִיר כַּאֲשֶׁר יִתְגַּנֵּב הָעָם הַנִּכְלָמִים בְּנוּסָם בַּמִּלְחָמָה". האם, חלילה, הפסדנו במלחמה בעזה? זו אמירה מדכדכת, מסוכנת, ובעיקר – לא נכונה.
כדאי לזכור מה חשבו כולם למחרת טבח שמיני עצרת. שר החוץ דאז אלי כהן אמר שהעולם יניח לנו להילחם במשך שבועיים־שלושה. שר אחר בממשלה דיבר איתי על כך שניאלץ להסתפק בצער בהפצצת עזה מרחוק. מהצד של השטן, סנוואר הניח שבעזרת החטופים יצליח למנוע מישראל תמרון קרקעי גדול בעזה.
היינו רוצים תוצאות אחרות למלחמה הזו, אך עסקת חטופים בעייתית אינה יכולה להאפיל על הישגיה, שעולים על מה שציפו מאיתנו ידידים ואויבים כאחד. אחרי הטבח שאלתי את עצמי שוב ושוב: למה שהם לא ינסו לעשות לנו את זה שוב, חלילה, בכל החזיתות ובכל היישובים? מבט חטוף על המזרח התיכון היום משיב על השאלה הזו. לו ידע סנוואר מה עומד לקרות – חורבן גמור בעזה, ריסוק חיזבאללה, נפילת אסד, וכמובן חיסולו וקרוב לשתי רבבות מחייליו – האם היה יוזם את הטבח? אני חושב שלא.
הערבים אכן מדגמנים חגיגות ניצחון, אז מה? הם הרי עדיין חוגגים גם את ניצחונם המדומיין במלחמת יום הכיפורים. אנחנו צריכים להודות על הטובה: על הנחישות של העם הזה להילחם במשך שנה ורבע; על המחיר העצום שגבינו מרוצחינו; על נפילתם של גדולי אויבינו; וכמובן, על אחינו ואחיותינו המשתחררים משביים הנורא. גם אם הלב נחמץ בגלל העסקה ומחיריה, הוא גואה מהתרגשות ומשמחה לנוכח המשוחררים העתידיים וחירותם.
