לפני כמה חודשים סיימתי סבב מילואים נוסף. ועל אף שבעיקרו הוא היה די עמוס, היו בו – כמו בכל קו בצה"ל – גם זמנים מתים פה ושם. אותם רגעי נחת ומנוחה אפשרו לי לשוחח עם המשפחה והחברים ולשמוע מה הם חושבים על המקום בו אני נמצא, לקרוא מה חושבים בתקשורת על המקום בו אני נמצא וכמובן – לראות מה חושבים חבריי בפייסבוק על המקום בו אני נמצא.
באחד הימים, במהלך שיטוט תמים ברשת החברתית, קפץ לי פתאום פוסט באנגלית של דף מוסלמי כלשהו שדיבר על "רצח העם שישראל מבצעת בעזה". איני עוקב אחרי הדף כמובן ואין לי מושג למה האלגוריתם החליט לחשוף אותי לתוכן הזה, אך ראיתי בכך הזדמנות לנסות להכניס קצת אמת למקום שכולו שקר – והגבתי שם משהו על כך שאם ישראל אכן מבצעת רצח עם בקבוצת אנשים שאוכלוסייתה רק גדלה מאז תחילת המלחמה, אזי זה מוכרח להיות רצח העם הגרוע ביותר בהיסטוריה האנושית.
להאכיל את המפלצת
מאותו רגע, האלגוריתם החליט ככל הנראה שאני עוקב נלהב אחר תכנים אנטישמיים, והחל לטרגט אותי במטח בלתי נגמר של פוסטים מעין אלו בפיד. הישראלי הממוצע, אם היה נקלע למצב דומה, היה ככל הנראה פשוט חוסם את הדפים הנ"ל ומקווה שהאלגוריתם יבין לבד את הרמז, אך לא עבדכם הנאמן – שהחליט להמשיך להאכיל להנאתו את המפלצת (זמנים מתים במילואים, כבר אמרתי?).
כתוצאה מכך, עד היום הזה ממש, אני ממשיך להיחשף למבול תכנים שקריים, אנטי-ישראליים ואנטישמיים (לפעמים כל השלושה יחד באותו הפוסט) – מלווים לעתים קרובות בתמונות AI מגוחכות ומבדרות – וממשיך להגיב עליהם כמיטב הדוקטרינה של ההסברה הישראלית.
נכון, אני יודע, מדובר בטיפה בים וכנראה שלא אצליח באמצעות תגובה רנדומלית בפייסבוק לשנות את דעתם של מי שחונכו מלידה לשנוא את ישראל. אך מכיוון שהיה לי, כאמור, קצת זמן פנוי פה ושם וגם משום שהאמת – בוודאי כאשר היא נוגעת לעם ולמדינה שלי – חשובה לי מאוד, החלטתי להתמיד בכך ולנסות "לתרום את חלקי" במלחמה נגד האנטישמיות ברשת – בד בבד עם המלחמה נגד האויב במציאות.
בטור זה ברצוני לשתף בתופעה חוזרת אליה נחשפתי במסגרת אותם מאות פוסטים ואלפי תגובות אליהם, ובתובנה חשובה שעולה מהם (בטורים עתידיים אולי אשתף בתופעות ותובנות נוספות).
עלילת דם עם קץ'
ישנה תפיסה בקרב חוגים לא קטנים בחברה הישראלית ובקהילה הבינלאומית, לפיה אם ישראל רק תסכים למסור את שטחי יהודה ושומרון ואם תוקם מדינה פלסטינית בגבולות 1967, אזי נוכל לחיות לצד שכנינו בשלום. נעזוב רגע בצד את העובדה שההיסטוריה מתעקשת להוכיח לנו פעמים אינספור שכל ויתור עבור אויבינו – בוודאי בדמות אדמה – נתפס כחולשה ונענה בעוד טרור, התפיסה הזו מפספסת נקודה חשובה מאוד: היא מתעלמת מאמונותיו ורצונותיו של הצד השני.
רבים מהתכנים הנ"ל בהם אני נתקל ברשת, אינם קשורים כלל למלחמה או לרצועת עזה, אלא ל"פלסטין". רובם מנסים לייצר נרטיב המציג את הציונים הרשעים ככוח קולוניאלי זר אשר הגיע לכאן מאירופה ב-100 השנים האחרונות, כבש את אדמתם של הילידים שחיו על האדמה הזו מאז ומעולם – הלא הם הפלסטינים הזכים והטהורים – וגירש אותם מבתיהם, תוך ביצוע מעשי טבח רבים המגמדים את 7 באוקטובר. עלילת הדם של "הכיבוש" אינה חדשה לנו כמובן, אך מה הקץ'? אותה "אדמה" מדוברת אינה שטחי יש"ע – אלא ארץ ישראל כולה.
לדוגמה, התמונות בשחור-לבן מתחילת המאה ה-20 הרצות ברשת, בהן מוצגת "פלסטין" שלפני קום מדינת ישראל, אינן של חברון, ג'נין ורמאללה – אלא של יפו, חיפה וטבריה. מבחינת אותו פעיל אנטי-ישראלי, שיכול להיות מוסלמי רנדומלי מפקיסטן או אינדונזיה, אין שום הבדל בין שכם לתל אביב ובין עזה לקיסריה. הכל שייך לפלסטינים. יעידו על כך גם שלטי החוצות הנתלים במרכזי ערים שונות ברחבי העולם המציגים מפות של ארץ ישראל – מהחרמון ועד אילת ומהנהר ועד הים – תחת השם "פלסטין".
המצב אינו שונה בקרב הפלסטינים עצמם, שכן אינספור לוחמי צה"ל (ובתוכם עבדכם הנאמן) העידו שבכל בית בו היו ברצועת עזה ישנה מפה של ארץ ישראל כולה – שכן המטרה הפלסטינית אינה הקמת מדינה בשטחי 67' אלא 48'. או פריט נפוץ נוסף: תמונה של הר הבית – תזכורת לכך שהמלחמה האמיתית היא על ירושלים.
המסקנה העולה מכך פשוטה מאוד. בין אם מדובר בשכנינו הערבים או באנטי-ישראלים אחרים מרחבי תבל – שונאינו מכריזים בקול חד וברור: למדינת ישראל אין זכות קיום. בכלל. נאדה. בשום שטח או קונסטלציה שהיא. לטענתם, על היהודים החיים ב"IsraHell" או ב"IsNotReal" לחזור לארצות מוצאם באירופה (במקרה הטוב) או להשתכן מחדש בים (עם "דחיפה קטנה", במקרה הצורך).
כתוצאה מכך, טוב נעשה אם נצטנע מעט, נפסיק לחשוב שאנו יודעים יותר טוב מאויבינו מה הם חושבים ובמה הם מאמינים – ופשוט נקשיב למה שהם אומרים. ייתכן בהחלט שלא נאהב את מה שנשמע וכנראה שהדברים לא יעלו בקנה אחד עם חזוננו לעולם אידיאלי בו חיים כל בני האדם זה לצד זה בשלום ובשלווה, אך ההקשבה תסייע לנו לפקוח עיניים למציאות הלא-אידיאלית בה אנו חיים ולחדול למכור לעצמנו חלומות באספמיה.
