הרצי צריך ללכת ועכשיו

הרצי הלוי יירשם בתולדות ישראל כרמטכ"ל הכישלון הגדול בתולדות צה"ל. האיש שקיבל את ההחלטות הנוראיות בליל שמחת תורה. המפקד שלא הצליח במשך שעות ארוכות להחזיר את צה"ל לתפקוד בבוקר הנורא. האדם שאשם במותם וחטיפתם של למעלה מ־1,500 איש. הכתם הזה ילווה את שמו לאורך דורות, ואין דבר שיצליח למחוק אותו. עכשיו, עם הפסקת אש בצפון וגם בדרום, זה הזמן שיקום וילך.

שרשרת הכשלים של הרצי ארוכה וקשה. הרצי היה שותף מלא לקונספציית הצבא הקטן והחכם ולתפיסת "חמאס מורתע" ובכך הוא לא שונה מאוד מרוב בכירי המערכת הביטחונית. כישלונו הייחודי הראשון נרשם במהלך קידום הרפורמה. בחדלות אישים נוראה, הרצי אפשר לארגונים כמו "אחים לנשק" להוביל מהלכים שנועדו לפרק את הצבא. במקום להיאבק בסרבנות ולחסל אותה עם פריצתה, כפי שצה"ל ידע לעשות בעבר, הרצי אפשר לה לגדול ולהתפתח. וזה לא נעצר שם.

הרצי לא הסתפק בלשבת בחיבוק ידיים מול מי שניסו לפרק את הגוף שהוא אחראי עליו אלא נתן לו רוח גבית. בסדרת התדרוכים וההדלפות שיצאו מסביבתו ברגעים קריטיים, הואשמו ראשי הקואליציה בכך שהם יוצרים קרע בצה"ל. במקום לצאת נגד מארגני העצומות, המפגינים וראשי האופוזיציה, במקום להבהיר שאת הדיון הציבורי צריך לנהל בכלים הדמוקרטיים בלי לערב את הצבא, הרצי אימץ באופן מלא את עמדת מעודדי הסרבנות בדבר אשמת הממשלה. וגם זה לא הסוף.

נניח שאזהרותיו של הרצי שאירועי הרפורמה מגבירים את הסיכוי למלחמה לא היו פוליטיות ושהוא לא ניסה לסכל את הרפורמה. נתעלם גם מהעובדה שההערכות שהציג צה"ל לדרג המדיני בימים שלפני שמחת תורה היו שחמאס לא מעוניין בהסלמה בעזה. אם הרצי היה סבור שיש סיכוי גבוה למלחמה, מדוע לא עשה דבר, לא מול חמאס, ולא מול חיזבאללה?

ההחלטות שהתקבלו בליל שמחת תורה עוד ייחקרו, כך לפחות אפשר לקוות, אולם ישנו מחדל ענק שכבר ידוע לכולם. במחדל של ערב מלחמת יום הכיפורים ראשי הצבא עשו טעות קשה, אבל קציני צה"ל אז הבינו לפחות שעל אף שלהם ברור מה נכון ולא נכון לעשות, בסופו של דבר את ההחלטות מקבל הדרג המדיני. למרבה הצער גם אז הפוליטיקאים היו שבויים בידי המידע וההערכות שסיפק להם הדרג הצבאי, אבל את ההחלטות המרות קיבלו ראש הממשלה גולדה מאיר ושר הביטחון משה דיין. בטבח שמחת תורה, הרמטכ"ל לא רק טעה בהערכות ובהחלטות שלו, אלא אפילו לא טרח לעדכן את הדרג המדיני.

בטבח שמחת תורה, הרמטכ"ל לא רק טעה בהערכות ובהחלטות שלו, אלא אפילו לא טרח לעדכן את הדרג המדיני

למרבה הצער, גם טבח שמחת תורה לא העיר את הרצי. כרמטכ"ל הוא לא שינה תפיסה – לא ביחס להגברת ההתקפיות של צה"ל, ולא בהתנהלות שלו כאופוזיציה לממשלה. מתחילת המלחמה יצאו מסביבתו הדלפות על כך שצה"ל דורש דיון ב"סוגיית היום שאחרי בעזה". הרצי ידע שאילוצים בינלאומיים לא מאפשרים לנתניהו להציב יעד של שלטון צבאי ברצועה, אלא שבמקום לנוע באופן מעשי למטרה הזאת גם בלי הצהרות, הוא ניסה להכריח את נתניהו להציב יעד אחר. הרצי המשיך בהתנגדות הזו כשלא הסכים שצה"ל יקבל אחריות על חלוקת הסיוע ההומניטרי, ובכך למעשה אִפשר לחמאס להמשיך להיות הגורם הדומיננטי בעזה החולש על חלוקת הסיוע.

המינויים שהוביל הרצי בשנה האחרונה מוכיחים אף הם שהרמטכ"ל לא למד דבר. קצינים שהיו אחראים לכישלונות, ברגים מרכזיים בקונספציה, קודמו לתפקידי מפתח, ובכירים שאתגרו את הקונבנציות מצאו את עצמם מחוץ לצה"ל.

הרצי ודובריו אוהבים להתהדר בכך ש"הרמטכ"ל לקח אחריות" למחדל. במקרה של הרצי לא מדובר באחריות אלא באשמה, אבל התנהלותו מאז מוכיחה שגם מאחורי "נטילת האחריות" לא עמד דבר. לו מילותיו היו אמיתיות, הוא היה צריך להתפטר מזמן. כעת, כשיש הפסקת אש בצפון ובדרום, אפילו התירוץ "לא מחליפים סוסים באמצע מירוץ" כבר לא קיים. לו נותר בו מעט כבוד, זה הזמן שהרצי ילך הביתה.