שנה ושלושה חודשים חלפו מאז פרצה המלחמה. 15 חודשים שבהם מחזיקה ישראל בידה מאות מחבלים המשתייכים לזרוע היבשתית של חמאס, הנוח'בה, מרצחים אכזריים שהשתתפו בטבח הנורא ב־7 באוקטובר. אך על אף החודשים שחלפו, מדינת ישראל טרם החליטה כיצד להתמודד עם הצורך להעמיד לדין את מאות המרצחים.
ההתמהמהות בהעמדת המחבלים לדין אינה נובעת מרפיון ועצלות אלא ממכשולים שאין להקל בהם ראש. ראשית, יש קושי בהשלמה סופית של החקירות נגד מחבלי הנוח'בה. חומר הראיות שנאסף בימים הראשונים של המלחמה על הזוועות שהתרחשו באזורי עוטף עזה היה חלקי ומקוטע מאוד. מטבע הדברים, תשומת הלב הופנתה אז להשבת השליטה בעוטף עזה לידי צה"ל, להבאת החללים לקבר ישראל במהירות ולאיתור הנעדרים. החקירות ואיסוף הראיות החלו באיחור. אזורי הטבח לא נוהלו כמו זירת פשע חמור. ראיות רבות אבדו ולא ישוחזרו לעולם.
המציאות הזאת סיבכה את החקירות, ודרשה מהחוקרים יצירתיות רבה באיסוף ובהצלבת ידיעות וראיות. כל עוד פועלים כוחות צה"ל ברצועת עזה, יש סיכוי למציאת חומרים שיעבו את מסכת הראיות שכבר התגבשה נגד המרצחים. ואכן, מסמכים, חומרי וידאו והקלטות נמצאו גם בחודשים האחרונים והובאו לידי רשויות החוק. מחבלים עזתים נוספים שנעצרו במהלך פעילות צה"ל ונחקרו בידי כוחות הביטחון סיפקו אף הם לא מעט מידע. כל עוד חידוש הלחימה עומד על הפרק יהיה קשה לחתוך ולהסתפק בראיות שנאספו כבר.
שאלה נוספת שמנסרת בחלל האוויר נוגעת למתח בין החובה לבוא חשבון עם המרצחים השפלים ובין הדאגה לגורל החטופים המוחזקים בעזה. זמן קצר לאחר המלחמה החלו לבדוק במערכת המשפט את ארסנל הכלים המשפטי העומד לרשותה של מדינת ישראל לצורך התמודדות עם השותפים לטבח. דרוש מענה חריג לפשעים הנוראים. רצח שיטתי של מבוגרים וילדים, קשישים ותינוקות, מעשי אונס ברבריים, חטיפת אזרחים מבתיהם ושאר הזוועות דורשים ענישה תקדימית, לא עוד מאסר עולם. השאלה שעלתה מהר מאוד על השולחן היא אם נכון לדרוש עונשי מוות, ואם כן באילו כלים משפטיים לעשות זאת.
סוגיית עונשי המוות למחבלי הנוח'בה מורכבת. בחוק הישראלי קיים עונש מוות בעבירות מסוימות, הן לפי חוק העונשין והן לפי תקנות ההגנה לשעת חירום, שארית חקיקה מנדטורית שגם אחרי 76 שנות קיומה של המדינה עומד בתוקפו. אלא שספק אם החקיקה הקיימת מתאימה להעמדתם לדין של מחבלי הנוח'בה. אפשר לפרש כמה מהעבירות הללו כך שיחולו על המחבלים, אך הפרשנות אינה חד־משמעית, וקיים הסיכון שהרכב שופטים מסוים יחליט לא לגזור את דינם למוות. החלופה, חקיקה רטרואקטיבית שתאפשר את הוצאת המרצחים להורג, בעייתית ועשויה להעלות טענות כבדות משקל בהיבטים המשפטיים וציבוריים.
הדילמות הללו היו צריכות לעלות לדיון רשמי ולקבל ביטוי תואם בשיח הציבורי, אך עד כה הדבר לא קורה. בקרב קברניטי המערכת הביטחונית, המדינית והמשפטית יש חשש כבד מהשלכות השיח הזה על גורלם של החטופים בעזה. "דיבור על הוצאה להורג של מחבלים ייתן לחמאס את הלגיטימציה לרצוח בדם קר את החטופים החיים שהוא עוד מחזיק בידיו", אומרים שם. השאלה היא אם לחשש הזה יש בסיס. החטופים החיים הם נכס לחמאס, וקשה להאמין שהוא יהיה מוכן לוותר עליו. מן הצד השני, ככל שחולף הזמן, פוחת הסיכוי להניע מהלך משפטי להוצאתם של חלק מהמרצחים להורג, אפילו האכזריים במיוחד שבהם. מה שהיה נראה טבעי ומתבקש לפני שנה עלול להיתקל בחומה של חוסר לגיטימציה ככל שרושם האירועים דוהה בזיכרונו של העולם, ואפילו בזיכרון הישראלי. אם לא נזדרז להעלות את הסוגיות הקשות הללו על סדר היום, ולגבש את הפתרונות המתאימים בעזרת אנשי משפט ומדיניות, אנחנו עלולים להחמיץ את השעה. לא תהיה הזדמנות שנייה לצרוב בתודעת אויבינו את המסר המהדהד שדמנו אינו הפקר. ענישה שיש בה גמול ונקם היא הדבר המוסרי ביותר לעשותו מול רוע מפלצתי כמו זה שחווינו ב־7 באוקטובר. ההיסטוריה לא תסלח לנו אם חיות האדם שידיהם מגואלות בדם אחינו ואחיותינו יסיימו את חייהם כדרך כל האדם.
