בקיץ 1999 זוכה סוף־סוף אברהם איתיאל בבית המשפט העליון מאשמת "התנהגות פסולה במקום ציבורי" ו"הפרעה לשוטר במילוי תפקידו". ארבע שנים קודם לכן הוא הועמד לדין באישומים הללו, משום שקרא בקול בהר הבית "שמע ישראל". בית משפט השלום הרשיע קודם לכן את איתיאל בשני הסעיפים. המחוזי זיכה אותו בערעור מאשמת התנהגות פסולה במקום ציבורי, אולם רק בשל הטענה שלא היו אז מוסלמים בסביבתו, כך שלא הייתה סכנה להפרת הסדר ולסיכון שלום הציבור. הוא הותיר על כנה את הרשעתו בהפרעה לשוטר במילוי תפקידו. רק בית המשפט העליון זיכה לבסוף את איתיאל מכלל האישומים נגדו, "מחמת הספק".
איתיאל הצטרף בשנות התשעים לתנועת "חי וקיים" של יהודה עציון, ועם קומץ מסורים לדבר ניסה להיכנס שוב ושוב להר הבית דרך שערים המיועדים למוסלמים. בסרטון משנת 1995 הוא נראה יחד עם חבורה בהובלת עציון ואסיר ציון לשעבר יוסף מנדלביץ', כשהם נחסמים בשער השבטים ואיתיאל מסביר לשוטר "אני רוצה להתפלל פה".
"התמקדנו בהר הבית", שחזר עציון החודש בהספד לאיתיאל. "שוב ושוב עלינו אל אחד משערי ההר – בכל פעם בשער אחר – עטויֵי טליתות, בניסיון לקיים תפילה בתוך ההר פנימה. היו פעמים שהצלחנו בכך, היו פעמים שהשער נטרק בפנינו, אך תמיד נוצרו בַּמקום מהומות, גדולות או קטנות, כשנעצרנו בכוח והוּבלנו אל הקישלֶה, ומשם אל בתי המשפט.
"גם בדרך אל ההר, גם בתאי המעצר, אברהם בלט בַּשקט שלו. האמונה, הפשטות ובריאות הנפש היו קווי אופי כה חזקים – עד שהרגשתי לידו כתלמיד בפני רבו. ברור היה לו, כַּשמש בצהריים, מה צריך לעשות – ואם צריך, אזי קמים ועושים. כבר אמרו דרשנים שֶבַּמלחמה על הארץ צריך קודם כול להרוג את 'מלך חשבון', ובַמאבק על ההר על אחת כמה וכמה. לכן תמיד פעל אברהם ללא חשבון, ללא בדיקה 'מה יהיה', שהרי מקיימים אנו את רצונו של השוכן במקום הזה, בַּבּית שהיה, בַּבּית שיהיה, והוא שיקבע מה יהיה".
צילום: משה הרמוס
נכדיו של איתיאל איתרו אחרי לכתו דפים שהוא שחזר בהם את עלייתו הראשונה ההרה, בכ"ח באלול תש"ן, 1990. "החלטתי לעשות מעשה", כתב. "קמתי ועליתי להר הבית יחד עם בני, לא לפני שטבלנו במקווה בטרם צאתנו לדרך. בשער המוגרבים נאספו כעשרים איש, כשמולם משטרת ישראל. לפי ההסכם עם התנועה לכינון המקדש מתקיימות זה כמה שנים עליות קבועות להר בימי שלישי ובשבת. במקום המקודש ביותר לעם ישראל, תחת שלטון ישראל, אסור ליהודי להתפלל. אנשי הווקף המוסלמי המצוידים במכשירי קשר עוקבים אחר תנועות השפתיים שלנו. מאליו מובן שאין לעיין בסידור. מי שמעז להשתחוות אל מול מקום המקדש נזרק מן ההר.
"ובכן נכנסנו, לא יחד חלילה, שלא יתארגן מניין רחמנא ליצלן. דאגו גם שהקבוצות בנות ארבעה־חמישה אנשים לא יחברו אחת לרעותה, והכול תחת עינם הפקוחה של השוטרים המלווים אותנו על כל צעד ושעל. זוהי 'האבטחה הביטחונית' שהמדינה נותנת שמא יבולע לנו", לעג. "מעניין שאליהו עמדי הי"ד שנרצח בין החומות או אחרים כמותו שנדקרו באזורים הסמוכים לא זכו משום מה לאבטחה נאותה. 'צריך מאוד להיזהר' – דברי המפכ"ל טרנר.
"המראה לא היה מרנין. דבר לא הזכיר איזשהו הוד, קדושה או רוממות יהודית", כתב, ובכל זאת בחר לסיים בנימה חיובית: "השלב הראשון להחזרת כבוד ישראל וכבוד השכינה במקום הוא נוכחות יהודית מתמדת בהר הבית. ברגע שיהודים יוכלו להתהלך לפני ה' כבני חורין, להתפלל שם ולהשתחוות אל מול הר הקודש, יש תקווה כי יוכלו בקרוב בימינו לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו".
עברו עשורים, הנוכחות היהודית בהר גברה ללא היכר ועמה חלה תמורה מסוימת גם באפשרויות הפולחן היהודי במקום הקדוש בעולם. איתיאל הלך לעולמו כשהוא זוכה לראות בהתגשמות של לפחות חלק ממשאלתו מ־1990. הוא הרי היה מאלו שנשכבו על הגדר פעם אחר פעם כדי להגיע לרגע הזה.
