ביולי 1931 התכנס בבזל הקונגרס הציוני ה־17, שבו דרשו נציגי הצה"ר בראשות זאב ז'בוטינסקי שהקונגרס ינסח במפורש את מטרת הציונות: "הקמת מדינה יהודית בעלת רוב יהודי". נציגי סיעות הפועלים לא הסכימו להעלות את נוסחת ז'בוטינסקי להצבעה, והזהירו כי החלטה על הקמת מדינה בעלת רוב יהודי עלולה להביא לחידוש מאורעות הדמים בארץ ישראל. הצעתם זכתה לרוב של 121 נגד 57. בתגובה, קם ז'בוטינסקי, וקרא: "זה לא קונגרס ציוני!". הוא קרע את כרטיס הציר שלו, עזב במחאה את האולם ועמו כל צירי מפלגתו.
הוויכוח על רוב יהודי במדינת ישראל הוכרע, אבל המחלוקת על ההתיישבות ביש"ע חוצה את החברה הישראלית זה שנות דור. השטח הפך מאז שחרורו במלחמת ששת הימים לשטח מריבה – סלע המחלוקת העיקרי בחברה הישראלית ומושא התקפות בינלאומי אדיר.
טבח שמחת תורה תשפ"ד שינה את דעת הקהל הישראלית, אך למרבה הצער לא את דעת הקהל העולמית. ממשל ביידן היוצא לא חדל מהדרישה ל"הפסקת ההתנחלויות", והציג את "פתרון שתי המדינות" כפתרון היחידי ל"סכסוך" כאן. הנושא הפך גם לתנאי של סעודיה לכינון נורמליזציה עם ישראל.
ההתיישבות ביו"ש מונה כבר יותר מחצי מיליון נפש, אך הגאווה על כך אינה במקומה. צמיחת האוכלוסייה ביו"ש עמדה בעבר על כ־10 אחוזים בשנה, אבל היום היא קרובה יותר לקצב גידול הטבעי. לפני כ־13 שנים פרסמתי בדפים אלו את המאמר "חזון המיליון". הסלוגן אומץ בידי ראשי ההתיישבות, אך כיום גם זה לא מספיק כדי להביא להכרעה. צבר האירועים בתקופה הקרובה נותן סיכוי לקדם שינוי אמיתי, בתנאי שיחול שינוי תודעה עמוק.
עם ישראל הפקיד בידינו את השטח היקר ביותר: לב הארץ. אנחנו מחויבים לייצב את האחיזה של מדינת ישראל בשטח, באופן שיוריד מסדר היום הלאומי והבינלאומי את האפשרות של נטישת יו"ש. האתגר הזה יושלם אך ורק דרך יצירת רוב יהודי.
אדמות הלאום יקרות מפז, והן העתודה העיקרית להתפתחות העירונית והדמוגרפית של עם ישראל בעשרות השנים הבאות. מדינת ישראל צריכה להקים בשטחי יו"ש מטרופולינים של מאות אלפי תושבים, ומרכזי האוכלוסייה הללו ילוו במרכזי תעסוקה, כולל מרכזי הייטק (באזורי התעשייה הגדולים ביו"ש פועלות בעיקר חברות צווארון כחול המעסיקות פלסטינים).
בהמשך לזה, אזורי יו"ש יעברו רוויזיה תכנונית, כשמועצות מקומיות יהפכו לערים שוקקות, כולל בנייה רוויה. חסל סדר כבישים פנימיים מתפתלים, צרים וחד־נתיבים. יש להרחיב את פעולתה של פליאה אלבק בשנות השמונים, ולערוך רישום כל אדמות הטרשים, באופן שישלש את אדמות המדינה ביו"ש ויאפשר מבצעי גאולת קרקע גדולים. חתימה על "הסכמי גג" תשנה את תכנון הכבישים והתחבורה, כולל מערכות הסעת המונים. תכנון התשתיות חייב להשתנות, שכן אסור שיישנה המצב שסוללים כביש כדי לשרת את צורכי האוכלוסייה הקיימת בלבד. מדינת ישראל תתכנן ותקים תשתיות למיליוני המצטרפים, תשתיות שיקרבו את המטרופולינים החדשים למרכז הארץ. אנחנו נתחייב לאכלס אותם במגוון השבטים של עם ישראל.
הלחץ על ישראל נובע מהגמגום הפוליטי ומתוך המחשבה שההתיישבות ביו"ש הפיכה. פוליטיקאים ישראלים מצהירים כי רוב האוכלוסייה ביו"ש מרוכזת ב"גושי התיישבות", ובעומק השטח יש רק כמה עשרות אלפים יהודים שאפשר לעקור כמו שעוקרים יבלית; כמו שאריאל שרון גירש את אלפי תושבי גוש קטיף בפחות מעשרה ימים.
כשהעולם יבין שהוויכוח הפנימי בישראל הסתיים, והאוכלוסייה ביו"ש מתקרבת לרוב יהודי, הרעיון לעקור אותנו יהפוך לבלתי אפשרי בעליל. רק אז הלחץ הבינלאומי ילך וידעך מול המציאות הבלתי הפיכה.
החלת הריבונות הישראלית ביו"ש לא תשנה את המגמה. היא צעד תודעתי חשוב מאוד, אבל לא מספיק. ישראל החילה את הריבונות במזרח ירושלים ב־1967, וזה לא הפריע לראשי הממשלה מרבין ועד אולמרט לנהל מו"מ על חלוקת ירושלים.
גם "תוכנית ההכרעה" של בצלאל סמוטריץ', כמו "תוכנית ההרגעה" של נפתלי בנט (המבוססת על תוכנית "שלום בארץ" שפרסמתי עם חנן פורת ואורי אליצור), לא שינתה את המגמה הציבורית בארץ ובעולם, אף שאנחנו מחויבים לתת פתרונות הוגנים לאוכלוסייה הערבית ביו"ש.
השינויים שחולל סמוטריץ' במנהל ההתיישבות ובמנהל האזרחי, והאווירה המדינית הצפויה לשרור לאחר כניסתו של דונלד טראמפ לחדר הסגלגל, עשויים לאפשר את החתירה הישראלית לרוב יהודי. אם תתוכנן כראוי ואם נפעל יחד למימושה, נגיע לרוב יהודי שישנה את התמונה מהקצה לקצה. ז'בוטינסקי זיהה כבר לפני קרוב למאה שנה שרק רוב יהודי יוביל להכרעה. רוב יהודי כזה הוא משימה לאומית הכרחית.
עדי מינץ הוא מנכ"ל מועצת יש"ע לשעבר, וכיום יו"ר מליאת מועצת יש"ע וחבר בהנהלת המועצה
