תשמעו סיפור. לפני שבוע בדיוק, בבוקר יום השבת, יצאנו מהבית עם הילדים והלכנו לגינה קטנה ונפלאה בתל אביב ששמה גינת אברהם, כדי לפגוש כמה חברים טובים, לקשקש קצת, לרכל קצת ולאכול אוכל טעים. האמת היא שאנחנו כבר שנים נפגשים עם החברים האלה בשבתות. הכול התחיל בקורונה, כשאסור היה להתקהל בבתים סגורים. גרנו כולנו באותה שכונה, ובכל שבת, במקום להשתגע בבית, נפגשנו כולנו בגינות ציבוריות, כל משפחה הביאה קצת אוכל, והילדים שיחקו ביחד, ואנחנו יכולנו לשבת קצת ולדבר, ופתאום קלטנו שזה כיף! כל הילדים של כולם חברים, הם משחקים ביחד במתקנים, ומשתוללים, ואנחנו יושבים ליד שולחן קק"ל ומקשקשים. מה רע. ופעם גם היינו יושבים בגינה שנמצאת ממש מול הבית של טרנטינו חחחח, אז לפעמים באמצע היום הוא פתאום היה יוצא החוצה עם הילד שלו, ואנחנו היינו יושבים ואוכלים מול קוונטין טרנטינו. מי היה מאמין.
ויש בחבורה הקטנה שלנו בחורצ'יק אחד שקוראים לו זוהר. וזוהר הוא בן אדם מיוחד כזה. הוא חתיך מאוד, ושקט מאוד, ורגיש מאוד. הוא יכול לשבת איתנו שלוש שעות ולא להגיד מילה. ואת כל הרגש שלו הוא מוציא דרך האוכל המטורף שהוא מכין לנו. הוא מכין לחם מחמצת. וסביצ'ה כזה עדין. וסלט מתוק וחריף וחמוץ וטעיםםםם, וכל מיני מטבלים שאתם לא מדמיינים בכלל. אין לי מה להגיד, הבנאדם יודע לבשל. ובזכות היכולות המטורפות שלו במטבח, הרמה של הקידושים שלנו לאט לאט עלתה. פעם היינו מביאים סתם פסטה וירקות חתוכים, היום, בזכות זוהר, מדי שבוע אנחנו מרימים קידוש משהו ז'ונגלר, שלושה כוכבי מישלן.
ובשבוע שעבר נפגשנו בגינה הקטנה בשבת בבוקר, וכל משפחה הביאה את האוכל שלה והניחה אותו על השולחן, והכול היה כרגיל, כמו בכל שבת שאנחנו נפגשים בה. חוץ מזוהר. הוא ישב בצד ושתק. הוא היה מכווץ ומנוכר ועצוב ומוזר. היה ברור שמשהו עובר עליו. ואחרי כמה דקות, שיזינג אשתי שאלה את זוהר למה הוא ככה מוזר, וזוהר אמר לה, בקול סדוק, שהוא שומע את המסוקים. וכשהוא אמר את זה פתאום שמעתי רעש של מלא מסוקים בשמיים. עד שהוא אמר את זה לא שמעתי כלום. אבל אז, בבת אחת, שמעתי אותם. והבנתי את מה שזוהר הבין. הבנתי שאנחנו נמצאים לא רחוק מאיכילוב. והבנתי שהמסוקים האלה, סביר להניח, הגיעו מעזה. והבנתי שהם הביאו איתם מעזה חיילים פצועים. המלחמה עדיין כאן. בעזה ובלבנון ובגולן ובשטחים עדיין מוצבים חיילים גיבורים. והמסוקים האלה, שזוהר שמע, פשוט הוציאו אותו מאיזון. הוא לא יכול היה להמשיך לשבת איתנו כאילו הכול כרגיל. הוא פשוט קפא במקום, והתכווץ, ובדק שוב ושוב אם יש משהו בחדשות. למרות שבדרך כלל, כשיש אירועים קשים, שומעים עליהם אחרי שעות ארוכות, או אפילו ימים.
וכשזוהר אמר את זה ממש הרגשתי שאני בצומת. הרגשתי שאני צריך לבחור אם לטבוע עכשיו בים הסמיך והכואב שהוא נמצא בו. אם לחשוב על המסוקים האלה, ועל החיילים הפצועים שאולי נמצאים בהם עכשיו, או פשוט להדחיק. ומהר מאוד החלטתי שאני מדחיק. לא רציתי לכאוב את הכאב שזוהר מרגיש. פשוט אטמתי בכל כוחי את האוזניים וניסיתי להתעלם מהמסוקים, והמשכתי לדבר עם החברים שלי כאילו כלום. כמובן שלא באמת הצלחתי להתנהל כאילו הכול כרגיל. וכמובן שכל הזמן שמעתי בחצי אוזן את המסוקים הולכים ובאים. ובשלב מסוים הזמזום של המסוקים התחלף בשקט צורב ונוראי. ואני עצמתי עיניים והתפללתי שזה שום דבר, שזה סתם פינוי של מטיילים שאבדו בדרך, ושכולם בריאים ושלמים. כמה התפללתי, השם ישמור. אוף.
ככה עברה עליי השבת. במין חרדה איומה, שניסיתי בכל כוחי להדחיק. ובמוצאי שבת באה הבשורה המרה. הותרו לפרסום שמותיהם של ארבעה לוחמי צה"ל שנפלו בצפון הרצועה. אלכסנדר פדורנקו מבת ים, ודנילה דיאקוב ממעלה אדומים, ויהב מעיין ממודיעין, ואליאב אסטיוקר מאשדוד. הם נפגעו ממטען בבית חאנון. איזה סיוט. איזה דיכאון. וכשקראתי את ההותר לפרסום, חשבתי על זוהר שישב איתנו בשולחן, מכווץ. האיש הרגיש והחשוף הזה. הוא כבר ידע. הוא כבר הרגיש. ועכשיו אני יודע, ואני מרגיש, והלב שלי כואב.
כמה קשים החיים כאן עכשיו, על האדמה הזאת. אנחנו כולנו חיים בין הדחקה להדחקה. והרעש של המסוקים מזמזם. ודיווחי החדשות איומים כל כך. ואנחנו מנסים לחיות את החיים הקטנים שלנו. ואנחנו נלחמים על השפיות של הילדים שלנו. אנחנו נלחמים על השפיות של עצמנו. זו מלחמה בתוך מלחמה. וגם המלחמה הזו לא נגמרת. אני חושב על הדור הזה, על דור הגיבורים הזה, על דור הניצחון הזה, על הלוחמים הצעירים שלנו שמסכנים את חייהם עבורנו יום יום, שעה שעה. איך נוכל אי פעם להודות להם. איך נוכל אי פעם להיות ראויים להקרבה האדירה שלהם. איך נוכל לחיות את חיינו כשהם אלה שמשלמים את המחיר.
ומה עושים עם הכאב הזה, ריבונו של עולם. מה עושים עם ההותר לפרסום. מה עושים עם כל המשפחות שעולמן חרב עליהן. איך אפשר בכלל לחיות כאן על האדמה המרה הזו, עם החוב הנורא הזה. עם הכאב הצורב הזה. לאן נוליך את הכאב הזה. איך נדחיק אותו. מה נעשה עם הרעש המזמזם והנורא של המסוקים.
