בליל שבת אחרי הסעודה, עקיבא ועלמה כבר הלכו לישון, ואנו כדרכנו, הכנו תה נענע ושקענו בספה עם ערמת עיתוני סוף השבוע. וככה, כטוב ליבי בתה ובכריות הספה, נפלתי על מדור ביקורת המסעדות של שגיא כהן במוסף הגלריה של הארץ. אני אומנם לא מחסידיו של שגיא כהן ולרוב המסעדות שהוא כותב עליהן אינן כשרות, כך שהקריאה שלי אותו אינה שימושית אלא יותר משעשעת. אבל הפעם, שגיא כהן בחר לכתוב ביקורת על המסעדה החדשה והכשרה של אסף גרניט וקבוצת מחניודה בירושלים שממש במקרה נמצאת בבניין שמול הגן של עלמה וממש במקרה יצא לי ולשולי לאכול בה לא מזמן ארוחת בוקר.
כבר מכותרת המשנה הבנתי לאן הטור שלו הולך ובכל זאת קראתי והבנתי שאם חשבתי שהבנתי, לא הבנתי כלום. הטקסט של כהן התגלה כטקסט נאלח במיוחד. באופן כללי ובדרך כלל, יש לי בעיה עם שימוש נלוז במונחים רגישים כמו גזענות או אנטישמיות. בתקשורת החרדית למשל מאוד אוהבים לעשות את זה, ברשתות החברתיות גם, ותמיד זה צורם. הרי לא כל אמירה נידחת של יאיר לפיד היא גזרת שמד, לא כל הצעה לכינון חוק גיוס הוגן היא גזרת קנטוניסטים, לא כל רב ליברלי הוא רפורמי ולא כל פוסט מטופש של בן־גביר הוא קץ הדמוקרטיה ולכן גם הפעם אימנע מתיאורים מעין אלה, אם כי זה היה די מוצדק. תשפטו בעצמכם: ״נִטשו כל תקווה. אתם הנכנסים לכאן. אם אתם רוצים לראות איך תיראה ישראל בעוד עשר שנים, ולהתחלחל, מהרו ל'ז׳נז׳ריה', המסעדה המאוד כשרה החדשה של 'מחניודה'. ז׳נז׳ריה היא שילוב סוריאליסטי בין קיטש לדתיות, בין מתק שפתיים סטרוקי לנבזות גולדקנופפית… מסעדה שהשפה הנשמעת בה היא יידיש. מכל עבר המציאות ברורה וזועקת: המעמד המשרת הוא חילוני (הטבחים, המלצרים), המעמד הסובא הוא חרדי. כידוע, זו עובדת חיים. אבל כאן, עם כל הכבוד הוויזואליה קצת ברוטלית מדי. אם אתם קוראים את הטור הזה עכשיו כי אתם ערים בגלל הדאגה מאיפה להביא כסף לשלם למעון של הילדה, יש לי רעיון בשבילכם: בואו לירושלים, עמדו מחוץ למסעדה ותראו לאן בדיוק הולך הכסף שלכם. תראו מי העסקן שבולס הקצאות התבטלות, לפיו של איזה שתדלן זורמים כספי מעיין החינוך, מי המאכער שזולל מענקי אברך ומי המויציא ומיביא שסובא את הכספים הקואליציוניים״.
אני לא חושב שיש צורך בהסברים מפורטים שלי מדוע הציטוטים האלה בעיתיים וחמורים מאין כמותם, ובכל זאת אני כן רוצה להתעכב רגע על הדימוי המחליא שנכתב לעיל: טבחים ומלצרים חילונים משרתים סועדים חרדים סובאים. בפשטות, הבעייתיות בו היא גם נקודת המוצא המעוותת שסבורה כי אם לסועדים חרדים יש כסף לשלם על ארוחת ערב במסעדה הרי שהוא בהכרח כזה שבא להם במרמה, בגנבה, בבליסה וגם הנמשל המכליל והלא מדויק שהופך את כל החרדים באשר הם לטפילים. אך בעיניי, החטא הגדול של כהן הוא דווקא מה שלא נכתב בטורו הנבזי אך משתקף בו כבתמונת מראה. כהן לא מסוגל לראות חרדים יושבים ואוכלים במסעדה. הוא מעדיף להשאיר את החרדים עמוק־עמוק בשטעטל. בורים. מיושנים. עניים. מקבצי נדבות. כהן למעשה רוצה את החרדים שלו בגטאות. הוא לא מסוגל לראות אותם משתלבים במרחב הציבורי בישראל כשווים, כבעלי השכלה, כחלק משוק התעסוקה (הס מלהזכיר חלק מצבא ההגנה), וכן, גם כצרכני תרבות. כהן לא מעלה על דעתו שייתכן כי ישנם חרדים שמתפרנסים ביושר במקצועות מכובדים והוגנים, הוא לא מכיר כלל וכלל במורכבות ובשינויים הטקטוניים שקורים בחברה החרדית בכל המישורים. כהן זורה חול בעיני הקוראים שלו כשהוא כותב על מלצר חילוני שמשרת סועד חרדי ומתעלם כליל מהתשלום המלא ומדמי השירות שהחרדי ישאיר בסוף הסעודה טבין ותקילין. ושלא תטעו, כהן גם לא היה רוצה להפוך את היוצרות. הוא לא היה רוצה לקבל שירות במסעדה ממלצר או טבח חרדי, מהסיבה הפשוטה שהוא רוצה את המרחב הציבורי שלו סטרילי, נקי מחרדים, נקי מדתיים, נקי מכל מי שאינו הוא. יכול להיות – וזו כף זכות שלא מגיעה לו ובכל זאת – שמקור דברי הבלע והשנאה שלו הוא פחד. פחד שנובע מבורות, מחוסר היכרות ומשטחיות. ופחד קשה לשפוט, הרי כל אחד מפחד ממשהו.
כהן לא מעלה על דעתו שייתכן כי ישנם חרדים שמתפרנסים ביושר במקצועות מכובדים והוגנים, הוא לא מכיר כלל וכלל במורכבות ובשינויים הטקטוניים שקורים בחברה החרדית
ולכן אני חושב שזו דווקא הזדמנות טובה להעיר את תשומת ליבו של כהן ושכמותו לכך שדווקא מרחבים סטיריליים, אחידים ולא מורכבים ומגוונים הם־הם הבעיה האמיתית של החברה הישראלית. שילוב, כל שילוב, הוא דווקא נקודה של תקווה. וחוץ מזה, שהחדשה של אסף גרניט היא ממש אחלה ואני אומר את זה אף שזה לא טור ביקורת מסעדות.
