האלבום האחרון של אביתר בנאי משחזר טלטלה שאחזה בקוראי עגנון

בשנות החמישים סיפר עגנון לעיתונאית גליה ירדני: "יום אחד בא אצלי רב אחד מלא טענות קשות וחמורות. 'יש סיפורים משלך, אמר, שאפשר לקרוא בבתי כנסיות. אבל יש סיפורים ש…'. ניסיתי להסביר לו שגם בגמרא עוסקים בכל מיני עניינים, בחיי ציבור של בני אדם וגם בחיי אישות שלהם. הגמרא אינה חוששת מפני החיים בשלמותם, במלואם" (הדברים מצוטטים בספרה של ירדני, "ט"ז שיחות עם סופרים").

תחילה נציין שאכן צדק אותו רב. הקורא בספר "שירה" ימצא בו תיאורים ארוטיים מן הנועזים שידעה הספרות העברית עד אז, ויתקשה להאמין שיד אחת כתבה אותו ואת "תהילה" שהתפרסם באותן שנים. היד שאחזה בעט סופרים שמה בפיה של תהילה דברים שבקדושה: "מה אכפת לך אם זקנה זו תזכה במצוה… למעט את המצוה אתה מבקש… אמרה, לא טורח הוא אלא זכות הוא, שנתן הקדוש ברוך הוא כח לבריותיו להביא צרכיהם בידיהם". תהילה איננה גיבורה של עוד סיפור עגנוני; היא דמות רבת עוצמה ומעוררת השראה, שכבשה לה מקום נכבד בספרות העברית.

מנגד, באותה תקופה כתב עגנון את סיפורה של שירה, "גבוהית, גברית, בעלת משקפים, שנזדקרו מעיניה בחוצפה והזריחו את הנמשים שבלחייה האפורות כראשי מסמרים שבקיר ישן… פניה זקופות וציגרטה דלוקה נזקרת מתוך פיה וכל עצמה חוצפה ועזות מצח". אם תיאור זה מעורר השראה במישהו, אין ספק שמדובר בקוראים מסוג אחר. בהמשך, עגנון מעשיר את הסיפור ואותנו בסצנות ארוטיות שראוי לכל מושך בעט ללמוד מהן על מעט המכיל הרבה: "באה ועמדה על גבו והניחה ידה על כתפו ואמרה, דוקטור הרבסט תינוק הוא… וכשהעביר ידו על לחייה והרגיש באותן הבליטות הבאות מן הנמשים הפליג כל דמו לתוך ידו והוציאה היד רשפים של אש חזקה הבאה מכח שלהבת הדם… עצמה שירה עיניה וחזרה ופתחה אותן והביטה בו… הטתה ראשה לצד שמאל והיו עיניה מתגלגלות אצלו ומביטות עליו במשופע ולא היו מסולקות ממנו אלא כמלוא החוט. אפסיק באמצע ואדלג על דברים שבינו לבינה". וכאן נותר הקורא כמי שניטלה ממנו ארוחתו הדשנה אחרי שהראוהו כל פרטיה ודקדוקיה ופיו מלא רוק.

ספר רחב יריעה הקדיש עגנון לגבר הסוטה מאשתו הטובה לאחרת, לדוקטור התר אחר עיניו ברחובות ירושלים, אותה ירושלים של תהילה וחסידים נוספים הבאים בסיפוריו. ובלכתו עם שירה הוא מאזין לדברי חרפות וגידופים על החסידים ואורחות חייהם, ובכלל, זיקתה לשורשיה היהודיים מצומצמים ביותר: "אני איני אדוקה ואיני אוהבת את האדוקים". עם זאת, שירה היא אחות בבית חולים, מסורה לנשים היולדות, מבקרת חולה בביתה. קשה להתעלם מן האופן שבו המחבר מחבב אותה על קוראיו למרות מעשיה הפורצים את גבולות המוסר המקובל, כמו הסיפור אודות סצנה סאדו־מאזוכיסטית: "אותו הגבר מנפרד יקירי (המאהב האחר; מ"ש)… הניף את השוט וסטרני על זרועי, וזרועותי מגולות היו… שתי זרועותי כלפידים… כל סימני השוט מתפתלים על עורי כנחשים כחלחלים ירקרקים".

אכן, הספר "שירה" אינו ראוי לבוא בין ספרי בית הכנסת, כדברי אותו רב. אלא שנראה כי הבעיה אינה בסופר אלא ברב ובדומיו, הסבורים שכל היוצא מתחת ידו של סופר מקומו אחד – בחדר צדדי נסתר מעין, או במקום קדוש כבית המדרש. יצירת עגנון מסרבת לעמוד בתביעה החד־ממדית הזו. סיפוריו אינם מאפשרים להכתיר אותו בתארים – שמרני, רדיקלי, מסורתי, מודרני, ימני, שמאלני ועוד, שיותר ממה שמלמדים על הסופר הם מספרים על החוקר והפרשן הרואים את היצירה ואת כותבה בפריזמה חד־ממדית.

ריקוד שדים צנוע

נראה שפרשת אביתר בנאי ואלבומו האחרון משחזרת טלטלה שאחזה בקוראי עגנון במעבר מסיפור אחד, שבו הקורא שואב השראה מסופר שנתפס באמצעות יצירתו כאיש אמונה וירא השם לעילא, לסיפור אחר שבו הוא משייט בעולם נטול אל, או אף עולם שגיבוריו מתנגשים עם האל חזיתית, תוהים על אופן הנהגתו ומערערים על סמכותו.

מאז שבחר בנאי להופיע בציבור בלבוש של שומר מצוות, שיריו התפרשו בכיוון שמחזק מגמה זו. כך השיר "אבא אני רוצה לעמוד מולך, להאמין שאתה אבא טוב, אבא אני צריך לדעת שאתה אוהב אותי, ככה סתם אבא טוב…", שבו נתפס האמן כמי שחותר למגע עם היושב במרומים או אי־שם. קולו העדין של בנאי והמוזיקה המלטפת מחזקים מגמה זו, במחיר צמצום עוצמת הקונפליקט המצוי בין המילים: רצון להאמין שיש אבא טוב, משום שהמציאות כשלעצמה מוליכה לכיוון אחר. "אני צריך לדעת", אולם האדם נידון לקיום שיש בו אי־ידיעה. וכשמדובר באהבה, ההשתוקקות רבה והמענה מצומצם ביותר, כמצוי בספר איוב ובמקורות נוספים. שירתו של בנאי מקפלת בתוכה אהבה, ריצוי ופיוס המקטינים את עוצמת הקונפליקטים המצויים בה והשפעתם על המאזין.

בסיפורי "ספר המעשים" של עגנון ובאחרים, שבהם הגיבור הוא האני המספר, העלילה מתמקדת במציאות נפשית רוחנית הנעה בין עבר להווה ובין מסורת להוויה מודרנית, מכירה ביתרונות ובחסרונות שבכל אחת מאלו, הביטחונות והסיכונים שהם מעניקים לבוחר בהם. קורצוויל מתאר זאת יפה בספרו "מסכת הרומן", בכותבו על ספר המעשים: "ריקוד שדים אמנם צנוע אבל מספיק בהחלט כדי להוציאו (את הקורא) מכליו. מסתבר משום כך שקוראי סיפורי עגנון, כשמגיעים לקובץ הסיפורים המוזר ששמו ספר המעשים, ינענעו בראשיהם ויתחילו לדאוג למצבו הרוחני של המשורר".

באותו אופן, בשירי אביתר בנאי גלום מתח פנימי, במילים ובצלילים המעמיקים ומרחיבים אותו. כך בשיר "לילה כיום יאיר": "שוב אני נלחם, שוב אני נלחם, מגנט מושך למטה… הפעם אנ'לא לבד". לפנינו לא חוזר בתשובה הלהוט לשווק את מרכולתו החדשה, אלא אמן המספר בכנות שבחירתו לא שחררה אותו ממאבקים, מחיפוש, מהשוואות בין עבר להווה. אדרבה, אפשר שאלה התעצמו יותר בגלל הבחירה שעשה. ביתר שאת נמצא זאת בשיר עם הפזמון החוזר "יומנים נשרפים, אותיות פורחות באוויר", פזמון המרעיד את ליבם של מאזינים בעלי תיבת תהודה, שמתוכה נשלפת תמונת מותו האכזרי של רבי חנינא בן תרדיון בידי הרומאים על כך שלמד ולימד תורה. ובתווך שר בנאי, "אנ'לא יודע לאן אני ממשיך מכאן, פשוט מוכרח ללכת, משאיר זאב בודד וערפל כבד, תמונות על הקירות, מדליק את האש ומבקש לא להביט לאחור, עזה כמוות אהבה שלהבתיה… יומנים נשרפים".

מבט זה תואם את דברי הסופר משה שמיר על עגנון, במאמר רחב יריעה שנדפס במוסף הספרות של הארץ בשנת 1960: "מעל לכל הדרישות של כישרון, עמל, הכשרה, לימוד, התבוננות, אהבת הבריות – דרוש לו לסופר הכוח המוסרי של הנאמנות לעצמו, תוך המלחמה בעצמו… יש לנו ענין לא בסופר 'מתאר' או אפילו 'מבקר' במובן המקובל, אלא בשואל שאלות גדול הניצב אל מול ההשגחה העליונה של חיי האומה".

יפים דברים אלו על בנאי כמו על עגנון. האמן לא בא להחליק לקוראיו או למאזיניו את ההוויה, לתווך אותה באמצעים אסתטיים. עניינו לתת ביטוי למראה עיניו שלו, למשמע אזניו את הקולות והלפידים, למסע נפשו בין שמיים וארץ.

אגדות החורבן

אלבומו החדש של בנאי אינו חורג אפוא מהכיוון שקבע לעצמו האמן מראשית דרכו. אולי יש בסגנון הכתיבה וגם במוזיקה כיוון אגרסיבי ובוטה יותר ממה שהורגלנו לו בשנים האחרונות, וכאן אנו מגיעים לנקודה השלישית שלה זיקה עמוקה ליצירת עגנון.

עיון משווה בסיפורים שכתב עגנון לפני השואה על עיר הולדתו בוטשאטש, ובסיפורים שכתב עליה לאחר החורבן הנורא שבא עליה, מגלה תופעה מעניינת. הסיפורים המאוחרים, שמרביתם מצויים בכרך "עיר ומלואה" שיצא לאור לאחר פטירתו על ידי בתו אמונה ירון, מציגים בפנינו חברה יהודית שיש בה עושק, עוולות, רדיפות איש את אחיו, מאבקי כוח במסווה של צדקה וחסד, תאוות שלטון, מלשינות ולשון הרע, "שאין כל צרה שישראל לוקין בה שאין פיו של יהודי באמצע". ציטוט זה לקוח מהסיפור "פיבוש גזלן", המצטרף לסיפורים מזל דגים, הנעלם, בשעה אחת ועוד, שבהם עגנון חושף לעין השמש את פשעיהם של ישראל בעירו האהובה. ביחס אליהם, בוטשאטש של מנשה חיים וקריינדיל טשרני, תרצה ועקביה מזל, הירשל בלומה ומינה ואחרים, היא עיר נחמדה של צדיקים תמימי דרך וישרי לב.

משהו קרה לעגנון לאחר השואה. חורבן העולם היהודי הישן, באכזריות שאין דומה לה, טלטל אותו ונדמה שהוא מבקש לטלטל מאז את קוראיו. בדמי ימיה, הכנסת כלה, סיפור פשוט, הרופא וגרושתו ואחרים – מציגים לפנינו קונפליקטים בעולמו של אדם התלוי על בלי מה, שואל שאלות, תוהה, נע אחורה וקדימה לסירוגין בין עולמות שונים. עגנון שאחרי השואה, מתוך בחירה מושכלת, מחפש את הדרך להשאיר לדורות הבאים סיפורים שהם בבחינת אגדות החורבן כמצוי במסכת גיטין. יקרא אדם, יזדעזע ממעשי ראשונים ויתבונן על עצמו כאן ועכשיו.

דומני שגם אביתר בנאי באלבום החדש מגיב לאירועים בשנתיים האחרונות, אירועים שאיימו להחריב אותנו – שנה ראשונה במעשי ידינו, ושנייה בידי אויבינו מבחוץ. תשפ"ג היא שנת אסון בהיקף הגידופים, העוינות, השנאה והאיבה שנשלחו אל חלל העולם בין הים והנהר. מיד אחריה בא יום שמחת תורה, שהפך ליום אבל בבתים רבים כל כך ברחבי ישראל. הוא וכל הבא אחריו לא יכולים שלא להותיר חותם ביצירתו. השירים בוטים יותר, נוקבים, והמוזיקה מחוללת סביבנו ובתוכנו, מסחררת.

בשיר "שיחות שלום", קולו של אביתר בנאי מהדהד לי משום מה את קולו של אביב גפן בשירו על בני דורו. כאילו אמר בנאי, ראו את הדור הזה מה יצא ממנו: "יואל הסרוג קצין מסתערב, מכור לגראס מוריד ראשים בעורף האויב/ אוהבים אותך יואל כן אוהבים. אחמד החונך נקי מהרואין, כבר 12 שנה נותן את הנשמה/ אוהבים אותך אחמד כן אוהבים. הכול קורה בפנים, שיחות שלום במרתפים, מפה מתחיל דיבור, / פה נפנים את השיעור ביחד, כן ביחד, מהמקלט רואים יותר טוב, מהעפר מהתחתית שלום מחוברים בכאבים נותנים לאהבה מקום שבור סדוק זורח בוכה להחלמה…".

הזמר מעניק אהבה וחיבוק אגרסיביים, כי אין ברירה. אנחנו שקועים בתחתית, בעפר, עוד רגע והוא יכסה אותנו, את כולנו.

בשיר "חלל", שיר קצרצר שיש בו את הנאמר בעשרות ומאות מאמרים, נוצר קשר הדוק בין נפילת החיילים למלחמה בתוכנו, ובתווך מצבו העגום של האמן: "טיפול נמרץ שערי השמיים פתוחים/ אני מנגן נשמת חייל עולה אנחנו מסתכלים… מטוס סילון חוצה את שמי ירושלים/ המלחמה בינינו ממשיכה בינתיים/ אני מנגן יורד על הברכיים. השדה הבוער הלב הזועק/ שליחים של האל שהפעם שותק/ ואולי ואלי הפעם תורי/ אין חלל ריק בין שירי לביני".

אין זה המקום להיכנס למשמעויות מרובות הפנים המצויות בביטויים ניגון, שדה, חלל, ריק ועוד. ועם זאת, במאזין נספגת אירוניה מהולה בתוגה עמוקה, בזעקה, בתחושת היעדר כאשר השדה בוער.

בשיר "מעונה לעונה" אומר בנאי: "יש בי ים ודגים, הכל בי צומח בפנים לא רואים/ יש בי את כל הצבעים, כחול ואדום וצהוב/ שיבה זרוקה בראשי וכל הצבעים גנוזים בזקני הלבן". בנאי מבקש להכיל את הריבוי, אבל הטבע לא פסח עליו והזקן לבן, והוא מודע לכך שיש הרואים בו את הבלתי חצוי, השלם, לבן כבגדו של כוהן גדול ביום הכיפורים הבא לכפר בעד כל ישראל. אבל הוא מתריע למאזיניו: יש בי הכול, ספקות ותהיות, בצד דעות ואמונות, ופעם אני כאן ובאחרת אני שם.

בשירתו נותן אביתר בנאי פה לקשייו של אדם המאמין באל ונאבק ביצרו. לכן תמצאו בהופעותיו קהל מגוון, ממש כמו בזה שאני מוצאת במפגשי הקתדרה ללימודי עגנון. על המסך באירועי זום יימצאו מאזינים ממעברות וגבעת־חיים לצד כאלה מעפרה ומקרני שומרון, דתיים וחילוניים מהעיר ומהכפר, מכל רחבי הארץ. הוא שכתב עגנון:

הסופר האמיתי, שרואה את ישראל חטיבה אחת, ושרואה בכל אדם מישראל חלק מן האומה…לא היה יכול לכתת עצמו לכת זו, או לכת זו. הריהו כותב לכל ישראל וכל אדם מישראל יש לו חלק בדבריו. ואפילו הסופר שהוא כותב כאילו לעצמו, הואיל והוא חלק מכל האומה, וכל האומה חלקו, כל אחד מן האומה טועם טעם בדבריו כאילו נכתבו דבריו לו וללבו. לפיכך לא תמצאו סופרים גדולים בשום כתה מישראל. סופרי פולמוס יש, אבל סופרים כוללים, כלומר שכוללים את נשמת ישראל בדבריהם מי ימצא" (מעצמי אל עצמי, עמ' 381).

אביתר בנאי דורך על עקבות עגנון היצוקות בסלעי הספרות העברית. לאחר שנים רבות קם לנו אמן, שאמנם איננו סופר, אבל יש בו משורש נשמתו של עגנון.

ד"ר מיכל שיר־אל היא מייסדת ומנהלת הקתדרה ללימודי עגנון