פצעי בגרות: סרטי הגמר של בוגרי מגמות קולנוע בחינוך הדתי

ב־6 בפברואר תתקיים בסינמטק ירושלים התחרות הארצית ה־28 ליצירה צעירה, למגמות הקולנוע והתקשורת בחינוך הדתי. הסרטים המשתתפים בתחרות הופקו על ידי בוגרי מגמות התקשורת והקולנוע בשנת תשפ"ד, בשיאה של מלחמת חרבות ברזל. אירועי 7 באוקטובר והמלחמה השפיעו כמובן על התלמידים ועיצבו את יצירותיהם. רבים מהסרטים מספרים את סיפורם של היוצרים הצעירים, תוך דגש על התמודדות עם טראומה, שכול וקיטוב חברתי.

תהליך יצירת הסרטים במגמות הקולנוע והתקשורת בחינוך העל־יסודי הוא מטבעו ארוך ומורכב. תלמידים שהתרגלו בתחומים אחרים ללמוד את "החומר" ברגע האחרון לקראת הבחינה ואז "לפלוט" אותו, מתקשים להיכנס לתהליך יצירתי מורכב שבו הם נדרשים להיות החוקרים, הבמאים והמפיקים של יצירותיהם, תוך עבודת צוות תובענית וממושכת. רבים מתלמידי המגמות מתקשים להגדיר בשלב הראשון מה מעניין אותם, ובמה באמת ירצו לעסוק ביצירתם.

קשיים אופייניים אלו חוזרים על עצמם בכל שנה, ואולם בשנת תשפ"ד תהליכים אלה היו מורכבים שבעתיים. תלמידים רבים מצאו עצמם מפונים מביתם או מתמודדים עם אבות ואחים בצבא, תוך אווירת מתח קשה בבית ובסביבה, כתוצאה מחרדה למגויסים או מקִרבה לנופלים. תלמידים אחרים היו חלק מנפגעי העוטף, הן כתושבים והן כאורחים בחג. נערים רבים דיווחו על חרדות שהכבידו על תפקודם בבית הספר.

מורים סיפרו על אווירה של רפיון: התלמידים לא מרוכזים, חלקם אינם מגיעים כלל לבתי הספר בשל חרדה או התגייסות לסיוע בבית או בהתנדבות, ומי שמגיע אינו מסוגל לאסוף את עצמו לחשיבה על סרט הגמר ועל הביצוע שלו, שכן מול עוצמת האירועים, הכול נראה טפל וחסר משמעות. המורים הביעו דאגה לתלמידיהם, ליצירתם ולבגרות שלהם; חלקם היו משוכנעים שלא ניתן יהיה להגיש את התלמידים עם תוצר ראוי לבחינה. עם הזמן, ובזכות הנחיה נכונה והרבה סבלנות והשקעה של מוריהם, החלו התלמידים לעבוד.

ביטוי לחרדות הכמוסות

מבדיקה של נושאי הסרטים שהופקו בשנת תשפ"ד עולה שמרביתם עסקו בסוגיות הקשורות באירועי שבעה באוקטובר והמלחמה. מתוך 38 סרטים שהוגשו לתחרות הארצית, 14 סרטים עלילתיים ותשעה תיעודיים עסקו במלחמה על כל היבטיה, או בקיטוב החברתי שאפיין את תשפ"ד; יצוין כי מלבדם יש עוד סרטים רבים שלא הוגשו לתחרות ועסקו בנושאים אלה. מתוך 12 הסרטים שנבחרו כראויים לעלות לגמר בתחרות היצירה הצעירה תשפ"ה, 11 עוסקים במלחמה ובקיטוב החברתי, על היבטיהם הרבים והשונים.

במאמר שלפנינו בחרתי לעסוק בכמה מהסרטים העלילתיים שעלו לגמר. באמצעות הסיפור שהם בחרו לספר, ודרך משקפי גיל ההתבגרות, מבטאים היוצרים הצעירים את הפחדים והחרדות הכמוסים ביותר שלהם. חלקם חבויים בין שורות הסרט, חלקם מונחים לפנינו באופן גלוי ופתוח.

בסרטים הללו עולות סוגיות קשות כגון: העול המשפחתי המוטל על כתפי הילדים והנוער בתקופה של לחץ ומלחמה, וכיצד הם הופכים לילדים הוריים; ההסתרה של נערים דתל"שים את נסיעתם למסיבה ברעים בעיצומו של חג, והשפעת הגילוי על המשפחה; מה מידת האחריות של נערה לקשר עם חבר פצוע, כשעוד לפני המלחמה חשבה להיפרד ממנו; אילו אנשים ומחנכים נהדרים הפסדנו במלחמה הזו; כיצד נראית הסולידריות בעם אחרי המלחמה, ובעיקר הקשר בין חילונים לדתיים; תחושות האשם של שורדי 7 באוקטובר כלפי חבריהם שנחטפו; התמודדות המשפחות עם פוסט־טראומה של יקיריהם הלוחמים, ועוד. יצוין כי הסרטים המתוארים במאמר זמינים לצפייה באתר ערוץ 7, "סרטי בוגרים".

"אני לא זקוק לרחמים"

גיבור סרט הגמר "יום השישי", של תלמידי ישיבת לפיד במודיעין, הוא דביר, דתל"ש נסתר, שאינו מספר להוריו על אורח חייו הנוכחי. בליל שמחת תורה קובע דביר עם חבר, דתל"ש ותיק יותר, לצאת לאחר חצות למסיבת הטבע ברעים. בדרך הוא מחליף את בגדי השבת שלו לבגדי מסיבה צבעוניים. בבוקר, על רקע האזעקות, מגלים ההורים שדביר נעלם. התעלומה נפתרת בדרך טרגית כשהשכן החילוני קורא להם לצפות בקטע שבו הוא מזהה את דביר על מסך הטלוויזיה. דביר רץ בין הנמלטים מהמסיבה, וחברו צועק "דביר בוא, לא בא לי למות". השכן גלוי הראש וההורים הדתיים ההמומים עומדים יחד מול הזוועה הנגלית לעיניהם, כאשר מאחוריהם נראים שלטים המעידים שהשכן הוא ממפגיני קפלן.

טל טביומי, מורה לקולנוע באמי"ת הלל: "בדרך כלל תלמידים אוהבים סוף רע, אבל נוכח העובדה שלא היה מרחק מנטלי בין תהליך היצירה למציאות הקשה, ובמיוחד לאור החזרה של נועה ארגמני, הן שינו את הסוף מתוך תחושה שחייבת להיות תקווה"

הסרט מספר את סיפורם של בני נוער דתל"שים, בגלוי ובסתר, שהיו במסיבת הנובה. ספק אם יוצרי הסרט שאלו הורים לדתל"שים שנרצחו בנובה על רגשותיהם, אבל אין ספק שהם שאלו את עצמם כיצד מרגישים הורים אלה, ואולי שאלו את עצמם מה היה קורה אם הם או חבריהם היו שם. לחילופין, אם הם נערים דתיים שאינם חלק מסצנת המסיבות, ייתכן שהם שאלו שאלות על שכר ועונש המעסיקות בני נוער בגיל ההתבגרות.

חנוך זאבי, המורה של יוצרי הסרט, מספר: "אני תמיד אומר להם שעיסוק בנושא שהם מכירים וקרוב לליבם, הוא שיעשה את הסרט שלהם אותנטי. הרעיון של ההסתרה מההורים העסיק את היוצרים בעוצמה גדולה לפחות כמו הרצח. הם היו עסוקים מאוד בתחושת הבגידה או לחילופין בתחושת האשם של ההורים על כך שהילד שלהם לא חלק איתם את עזיבת הדת". בסופו הטרגי של הסרט, במעמד המשותף של ההורים והשכן, עולה גם מבטם של היוצרים על האסון הגדול שאיחד אותנו כחברה וטשטש את ההבדלים בין דתיים וחילונים, ימנים ושמאלנים.

סרט־גמר מרתק נוסף, המעלה סוגיה אופיינית לנערות דתיות, הוא הסרט "סבבה והכל" של תלמידות אולפנת אמי"ת נגה בבית־שמש. הסרט פותח בדייט של הנערה שחר עם רועי, שמתברר כי הם יוצאים כבר חודש. ניכר שרועי נהנה מהדייט, בניגוד לשחר. הוא אומר לה שהיה לו כיף, אך היא אינה משיבה. מהפגישה מגיעה שחר למפגש חברות, שבו הן משחקות משחק שנושאו: על מה היו מוכנות לוותר בבחור שהן מכירות? כשהן מגיעות לשאלה האם הייתן יוצאות עם נכה, התשובות הן "לא בקטע רע אבל לא", "לא מתאים" וכדומה. שחר מעווה את פניה.

והנה רועי נפצע במלחמה. שחר מגיעה לבקר בחשש, וכעת כבר לא נעים לה להיפרד ממנו. בסרט באה לידי ביטוי הדאגה הטבעית לחבר הלוחם, אבל גם הצורך להתמודד עם החלום ושברו. בדרך כלל, התמודדות מפוכחת עם המציאות של זוגיות לא מושלמת מגיעה אחרי החתונה. במהלך החיים אנו מגלים שלא הכול ורדים ושושנים כפי שהובטח לנו. והנה כאן עומדת שחר בפני דילמה קשה ביותר: האם להיכנס מלכתחילה למסע חיים מורכב.

כאשר רועי רואה ששחר מבקשת לתמוך בו ולסייע לו על כל צעד ושעל, הוא אומר לה: "אני מוקף אנשים שמרחמים עלי. אם את נמצאת כאן מרחמים, אני לא זקוק לרחמים שלך". האמירה הזו משחררת את שחר. היא מבינה שהיא צריכה ויכולה להחליט באופן חופשי, וכאן מתחילה ההתמודדות האמיתית. האמירה שלא כל מה שאנו רוצים בחיים אנחנו אכן מקבלים, וההבנה שהעומק נמצא דווקא במקומות השבורים – היא אמירה בוגרת מאוד לסרט תלמידים.

סרט גמר נוסף שנעשה באמי"ת נגה בבית־שמש, "לאיבוד", עוסק במורה בראשית דרכו, שנקשר לתלמיד מאתגר שמורים רבים נכשלו איתו. המורה נופל בקרב, וכבר לא יכול לקיים את הבטחתו האחרונה לתלמידו: "אני אעזור לך". מנקודת מבטן כתלמידות, היוצרות מספרות על מורה ומחנך מסור שנפל, ומבכות את הפוטנציאל החינוכי שאבד. בצפייה בסרט לא ברור אם המורה כבר התחיל את עבודתו, או שהיה צפוי להתחיל וכבר התגייס. לדברי מורתן של התלמידות, כנרת גמרא, העמימות הזו מכוונת כדי להבליט את ההפסד הקשה מנשוא.

סרט פיוטי בשם "דרך היער", שיצרו תלמידות אולפנת הללי לאמנויות בגבעת־וושינגטון, מתאר יציאה לפיקניק של אם ושלושת ילדיה. הבת הגדולה רוני היא כבת עשר, והתאומים הם בנים בגיל ארבע. הסרט פותח בנסיעה, כשברקע נשמעות חדשות על תקיפה בלבנון. הבן הקטן מבקש להתקשר לאבא, והאם מבקשת מרוני להתקשר. הבת משיבה בכאב: "הוא אף פעם לא עונה". ביציאה ליער נשמע קול מסוק, והכול מעיד שזו עת מלחמה.

בהמשך אנו עדים לתחושות הכאב של רוני כאשר האם המוטרדת מפילה עליה אחריות רבה בטיפול באחיה, ושוכחת להביא גם עבורה מזון לפיקניק. רוני חווה התעלמות מצרכיה, בורחת לעולמות של פנטזיה ופוגשת חבר דמיוני, שמסייע לה לראות את עצמה שוב כילדה. בסרט עולה בעדינות מצבם של ילדים רבים במשפחות מתגייסים ונפגעי 7 באוקטובר; ילדים שנאלצו לשאת בנטל האחריות ההורית בשל הלחצים האובייקטיביים, כשאבא מגויס לתקופות ארוכות, אימא עובדת או מתפקדת חלקית בשל חרדות או דאגה לאב, לבן או לאח בשדה הקרב.

מבקשות פיוס של אחים

גם את נושא החטופים ניתן למצוא בסרטים, מנקודת מבטם של בני נוער. תלמידות תיכון לבנות אמי"ת הלל ברחובות החליטו בנובמבר 2023, מיד כשחזרו ללימודים, לעסוק בנושא, והחלו לכתוב את התסריט ליצירתן, "אור בקצה". גיבורתו אורי היא נערה המתגוררת בעוטף ומתמודדת עם הכאב והגעגוע לחברתה שי־לי, שנחטפה כאשר הגיעה להתארח בביתה של אורי בשמחת תורה. אורי חשה אשמה. היא מדמיינת את שי־לי לצידה כל הזמן, אך גם בורחת ממנה.

הסרט פותח בשעת לילה. אורי שוכבת במיטתה, עיניה פקוחות והיא בוכה. ניכר שהיא סובלת מסיוטים. בסצנה הבאה היא קמה לשטוף את פניה, ומהמראה ניבטת אליה דמות צעירה נוספת, המשך ישיר לסיוטיה. בסצנה המרכזית אורי יוצאת לכיכר החטופים, מסתובבת בין המיצגים כשברקע מתנגן השיר "תחזור". היא נכנסת למיצג המנהרה תוך מישוש לוחית החטופים שהיא נושאת על ליבה. היא צועדת במנהרה בחשש, עד שהיא נעמדת מול כרזת חברתה החטופה (כרזה פיקטיבית כמובן, שהנערות יצרו לצורך הסרט) ואז מרימה את רגליה ובורחת, תוך שהחושך של המנהרה מלווה אותה במנוסתה.

אורי נעמדת בחוץ חסרת נשימה. הטלפון מצלצל, ואחותה שואלת מה שלומה ומתי היא חוזרת הביתה. אורי משיבה "אין לנו בית", והאחות מתקנת: "מתי את חוזרת למלון?". אורי מבטיחה לחזור כשיפרסמו את רשימת המשתחררים בעסקה. האחות מבקשת שתחזור קודם, ואורי שואלת: "ומה אם היא לא ברשימה?". האחות משיבה: "אין דבר כזה, היא חייבת להיות". אורי ממשיכה לראות את שי־לי בדמיונה ומתחילה להתנצל בפניה, אולם כשהדמות מתחילה להשיב, אורי חוזרת לעצמה ואומרת "את לא כאן". בהמשך, במלון, היא תפגוש שוב את שי־לי בדמיונה ותבקש את סליחתה שלא הצילה אותה. הסרט מסתיים בסוף טוב: שי־לי משתחררת בפעולה צבאית. הבחירה לסיים בסוף טוב מעוררת תהייה.

סרט נוסף שהופק באמי"ת הלל ומסתיים בסוף טוב, הוא "עד אחרי הנצח". מיה ומיכאל הם אח ואחות שנוסעים לשמחת תורה לדרום. היא נערה דתייה שנוסעת לעיירה שדרות כקומונרית, הוא דתל"ש שהוריו אינם יודעים על מצבו הדתי, ופניו מועדות למסיבה ברעים. כל הדרך הם מתעמתים על הכיוון שכל אחד מהם בחר, ונפרדים בטונים צורמים. בשבת בבוקר, כשהמלחמה פורצת, מיה מתקשרת למיכאל למרות השבת ושומעת ממנו שהוא במנוסה. היא מחליטה לקחת את הרכב ולנסוע אף שחברותיה לשירות מנסות להניא אותה מהחלטה פזיזה, לצאת בלי שיש לה מושג היכן למצוא את אחיה ובלי יכולת להגן על עצמה ועליו ללא נשק. החיבור בין האחים למרות חילוקי הדעות גורם למיה לצאת לדרך. כאמור, גם הסרט הזה מסתיים בסוף טוב.

שוחחתי עם טל טביומי, המורה לקולנוע באמי"ת הלל, על הבחירות הללו לסיים בסוף טוב ולא לאפשר לרוע של המציאות לחדור לסרטים. האם זה עניין אופייני לגיל הזה, שעדיין מבקש לצבוע את העולם בצבעים אופטימיים?

"התחלת הכתיבה התרחשה בחודשים נובמבר־דצמבר, ממש בתחילת המלחמה", מספרת טל. "הבנות היו בתוך החוויה, בלי יכולת ליצור הרחקה נפשית ורגשית. בדצמבר התחילו החטופים לחזור, וככל שהתלמידות התקדמו בגיבוש הקונפליקט הן הבינו שהן עוסקות באשמת הניצול. בהתחלה היה ברור להן שבתסריט שהן כותבות החטופה לא חוזרת, היא רק מתגלה לאורי בסוף הסרט ואומרת לה שהיא סולחת לה. עם הזמן היו ויכוחים בצוות אם הסוף יהיה טוב או לא. ואז קרו שני דברים, הן ליהקו חברה שלהן כחטופה וייצרו את הכרזה שלה. זה כבר היה אגרוף בבטן, והקושי המומחש הפך לבלתי נסבל. כשהן נסעו לכיכר החטופים ועברו שוב ושוב במיצג המנהרה החשוכה, הן הבינו שהן לא מסוגלות לסיים בסוף רע".

לדברי טל, "בדרך כלל תלמידים אוהבים סוף רע, אבל נוכח העובדה שלא היה מרחק מנטלי בין תהליך היצירה למציאות הקשה והבלתי נתפסת, ובמיוחד לאור החזרה של נועה ארגמני, הן שינו את הסוף מתוך תחושה שחייבת להיות תקווה.

"כך קרה גם בסרט על האח והאחות. לאחר שהתלמידות נחשפו לסרטונים הנוראיים של ניסיונות הבריחה והרצח ברעים הן ממש התווכחו: איך אפשר לסיים עם סוף טוב, הרי לרוב היה רע? בסופו של דבר גם בסרט הזה הטוב מנצח, אולי מאותן סיבות של הסרט הקודם, אבל גם משום שהסרט מושפע גם מהתקופה שלפני המלחמה, כאשר המאבק בין דתיים לחילוניים הגיע לשיאו סביב תפילות יום כיפור בתל־אביב. באמצעות היצירה הקולנועית שלהן, התלמידות מבקשות פיוס של אחים".

וריאציה על צ'כוב

סרט נוסף שהפערים החברתיים נרמזים בו הוא "מסע כבד", שנוצר על ידי תלמידי מגמת הקולנוע בתיכון הימלפרב בירושלים. הסרט הוא מעין אדפטציה קולנועית לסיפור "יגון" מאת צ'כוב, שבו יונה, עגלון שאיבד את בנו יחידו, מנסה לשתף את נוסעיו בחוויית השכול הקשה, אך הנוסעים אינם קשובים לכאבו וכל אחד שקוע בעולמו. בסופו של דבר יונה פורק את כאבו בפני הסוסה. צ'כוב מספר לנו על חברה מנוכרת, שבה איש איש במצוקותיו, באין יכולת להקשיב למצוקות הזולת.

הסרט של היוצרים הצעירים בהימלפרב עושה היפוך לסיפור, ומשרטט בדרך סמלית ועמוקה את הסולידריות החברתית הישראלית. הוא נפתח באיש מבוגר שעומד בדד מול קבר בבית עלמין צבאי. בסצנה הבאה אנו פוגשים את האיש כנהג אוטובוס של טיולים. הוא מניח את תמונת הנופל, שאנו מבינים שהוא בנו, על אדן חלון האוטובוס. נערים עם תיקים על גבם עולים לאוטובוס בהמולה. המורה, שיושב בספסל הקדמי, מספר לנהג על בנו החולה שנותר בבית, ושואל בטבעיות: שלך כבר גדולים? בני כמה? והנהג משיב: "21 ושלושה חודשים".

עד כאן הסיפור דומה ל"יגון"; כל אחד שקוע בצערו הפרטי. כאשר האוטובוס מגיע אל היעד, הנהג שואל את אחד הנערים באיזו כיתה הם, והנער משיב: כיתה ט'. הנהג שואל: אז יש לכם בר מצווה? והנער מאשר. לאחר שהנערים והנהג יורדים, הנהג מניח על ראשו כיפה לבנה, מניח תפילין ואומר קדיש ביחיד. בדרך חזרה הנהג פותח את הרדיו. הקריין מציין שהיום מלאו 18 שנים לקרב הקשה בבינת־ג'בייל במלחמת לבנון השנייה. הנהג ממהר להעביר תחנה, וברקע נשמע שירו של אריק איינשטיין "איפה שלא תהיי": "כל השקיעות והחיוכים, המבטים, החיבוקים, המשפטים הלא גמורים, תפילת הלב המתאהב, ודקירתו של הכאב…".

בהפסקה הבאה ניגש הנהג לתלמידים ושואל אם התפללו כבר מנחה. הם משיבים שלא. נער ששם לב להתנהגותו של הנהג ניגש אליו ושואל אם יש לו "חיוב". הנהג לא מבין את פשר המושג, והנער מסביר: "אתה צריך להגיד קדיש?". הנהג משיב שכן. כעת אנו רואים את התלמידים מתפללים איתו לצד האוטובוס, ורומזים לו במבט כשצריך לומר את הקדיש.

בשיחה עם אלחנן פרץ, במאי "השקט המחריש", מתברר שהוא בן דודו של דניאל פרץ, חטוף שנרצח. עוד לפני 7 באוקטובר רצה אלחנן לעסוק בהשפעות המלחמה על חיילים ומשפחותיהם. הוריו מגלמים את הורי הגיבור, המתמודד עם פוסט־טראומה

אביב איזנשטט, במאי הסרט שהשתתף בכתיבת התסריט, מספר: "הרעיון של הסרט נולד כבר בכיתה י"א, שנה לפני פרוץ המלחמה, כשהיינו בטיול של תנועת הנוער. פתאום בדרך חזרה הנהג ביקש לעצור לתפילת מנחה לצורך אמירת קדיש. לא שאלנו למה, אבל בזמן שהתפללנו חשבתי על כך שעשינו רעש והתנהגנו כמו ילדים בלי להתחשב במה שעובר על הנהג. רק כשהתחלנו לכתוב את התסריט הסתבר לנו שאנחנו כותבים וריאציה על הסיפור 'יגון' של צ'כוב, שלמדנו בשיעור ספרות. אבל שם הדמות אקטיבית, ואצלנו היא פסיבית ופוחדת להישען או להעיק".

לשאלתי אם הסיפור מושפע מהעימות החילוני־דתי, השיב אביב: "לא במודע. ידענו שדמותו של הנהג שלנו תהיה בלי כיפה והתלמידים דתיים, ידענו שאנחנו רוצים את ההפרדה הזו כדי ליצור את הקונפליקט שבו החילוני חושש לבקש את עזרת הנערים הדתיים. אולי בעצם כן הייתה כאן התייחסות לקיטוב החברתי".

הקול בראש

הסרט "השקט המחריש", שהופק בישיבת שעלי תורה בבית־שמש, עוסק בפוסט־טראומה של חייל בשם יחיאל, שחוזר הביתה מלחימה ממושכת בעזה. הוא מנסה להתעלם ממה שעבר ורוצה לחזור לשגרה במהרה, אך הוריו וחברו לצוות מודאגים ממצבו. הוא מוצא עבודה כחונך בישיבה שלמד בה, אולם העבר שב ומציף אותו ברגעים לא צפויים.

הסרט נפתח בתמונת יד פצועה מתופפת באי־שקט על תיק בתחנת האוטובוס. מנקודת המבט של יחיאל היושב באוטובוס, המתלים הצהובים שהנוסעים העומדים נאחזים בהם נראים כסמלים הצהובים של מאבק החטופים. יחיאל יורד מהאוטובוס עם תיק גדול על גבו. הוא נוקש על דלת הבית, ואביו מקבל את פניו בחיבוק נרגש. כשהאב מבקש לשמוע על חוויותיו בעזה, יחיאל מסרב בעדינות. כשהאב לוחץ, יחיאל מתפרץ ואומר שאינו רוצה לדבר על כך. האב והאם מבינים שיש להניח לבנם, והאב מעביר את השיחה לנושא אחר. שנתו של יחיאל נקטעת בסיוט שבו נשמעים קולות ירי. בבוקר שוב מנסה אימו של יחיאל לשאול אותו על חוויותיו בעזה, אך הוא הודף אותה: "אני עכשיו כאן, בואו נתמקד בזה. אני פה לחזור לשגרה, לשכוח".

יחיאל נפגש במסעדה עם חבר, שעדיין לובש מדים. החבר מודע לתהליכי הפוסט־טראומה שיחיאל עובר ומנסה להזהיר אותו מהשפעותיהם האפשריות, אבל יחיאל מצוי בהכחשה ומתעקש על רצונו לחזור לשגרה בהקדם. כשהם נפרדים בחיבוק חם, יחיאל נצמד בחוזקה ולא רוצה להשתחרר. אולי זו הדרך שלו להביע מצוקה, אבל הבזק של חיבוק במדים בשחור־לבן מבהיר שיש כאן יותר מזה. המפגש מסתיים, והחבר חוזר לצבא. על רקע קולות מלחמה, אנו רואים את יחיאל מצדיע ליד קבר ומבינים שזהו חברו ליחידה שנפל בקרב.

בראיון עבודה בתחום ההוראה, יחיאל משיב לשאלות על תפקידו ומקום שירותו הצבאי, ומתברר שהמראיין מכיר את החבר שנפל. יחיאל מבקש לצאת מעזה, אך עזה רודפת אותו וצצה בכל מקום.

בסצנה הבאה יחיאל מתחיל ללמוד עם נער מסכת סוכה, אבל הנער מתעקש לשאול אותו על הצבא. יחיאל מתחמק והם מתחילים ללמוד, אבל קולות הירי בראשו מחרישים את קולו של הנער הקורא בגמרא. למרות הכול נוצר קשר טוב בינו ובין הנער, אבל הוא מאחר בקביעות למפגשים. באחת הפעמים הנער מצטט את אחיו שחזר מהצבא ועבר שם "דברים מזוויעים". יחיאל מאבד את זה, הודף את הנער, נכנס מתחת לשולחן וחווה מחדש את אימי הקרב. המראות והקולות רודפים אותו בדרכו בחזרה מבית הספר הביתה. אימו המבוהלת דולקת אחריו, אבל יחיאל נועל את הדלת. אביו מגיע הביתה, פורץ את הדלת הנעולה ומוצא את יחיאל יושב על הרצפה ובוכה.

בהמשך נפגוש את המשפחה בסלון, כשההורים מבקשים מיחיאל לאפשר להם לעזור לו. הוא מבין שהוא אכן זקוק לעזרה ומעז לשתף את הוריו במה שעובר עליו, ובאשליה שאם יחזור לשגרה יפסיק לראות את מראות הקרב. יחיאל נפגש עם פסיכולוג, אבל היוצרים בוחרים להשמיע ברקע את קולות ההורים התומכים. נראה כי הם מבקשים להבהיר בכך שטיפול נפשי מקצועי הוא חשוב, אבל חשובה יותר מעטפת מכילה ותומכת של המשפחה.

ניכר בסרט שהיוצרים הצעירים מכירים את תופעת הלם הקרב. הם אינם יודעים מהו טיפול פסיכולוגי, אבל מבינים היטב את ההתמודדות המשפחתית עם כאבם של החוזרים משדה הקרב ועם ההשלכות לטווח ארוך על נפש הלוחמים.

בשיחה עם הבמאי הצעיר, אלחנן פרץ, מתברר שהוא בן דודו של דניאל פרץ שהיה מפקד טנק במוצב נחל־עוז. דניאל הוכרז כחטוף, ורק אחרי 163 ימים קיבלה המשפחה הודעה שהוא נרצח ב־7 באוקטובר וגופתו מוחזקת בעזה. אלחנן מספר שעוד לפני המלחמה רצה לעסוק בהשפעת המלחמה על חיילים ובני משפחותיהם. הם החלו לכתוב את התסריט מיד עם החזרה ללימודים, בחודש נובמבר, ועם הזמן הבינו שהדגש בסרט יהיה על נושא הפוסט־טראומה, החלטה שהתחזקה בהשפעת המלחמה. מי שמגלמים בסרט את דמויות ההורים הם הוריו של הבמאי. נראה שגם לעובדה זו הייתה השפעה על המקום המרכזי שניתן לתמיכת המשפחה בהלום הקרב.

היוצרים צפו בסרטים על הלומי קרב וקראו על הנושא מתוך רצון לדייק את הסצנות, "אבל מהר מאוד הבנו שאצל כל אחד זה מתפרץ אחרת, ובעצם זהו 'שקט מחריש' שיכול להתפרץ בכל סיטואציה ללא התראה", אומר אלחנן.

לסיכום, היצירה הקולנועית הצעירה של תלמידי החינוך הדתי מציגה לא רק יצירתיות אלא גם אומץ להתמודד עם נושאים רגישים בצורה בוגרת ומרגשת. באמצעות תהליך כתיבת התסריט והצילום, התלמידים מציעים נקודת מבט על הנעורים בתקופה הזו, ומציגים תמונה מעוררת מחשבה של החברה הישראלית מנקודת מבטם של נערים ונערות העומדים לסיים את פרק הלימודים ולצאת לחיים מאתגרים במדינת ישראל.

רויטל שטרן הייתה מפקחת ארצית על מגמות התקשורת, הקולנוע והאמנויות בחינוך הדתי