הייתי ילד קטן כשאבא שלי היה מורה לתנ"ך בתיכון, וראש הממשלה דוד בן־גוריון הורה למשרד החינוך לפטר אותו. זה לא היה משהו אישי. כך רדף שלטון מפא"י רבים מיוצאי המחתרות אצ"ל ולח"י. בן־גוריון הורה כך – ואף כתב זאת לאבי – בגלל דעותיו ובגלל מה שכתב בירחון "סלם" שהוציא לאור באותה תקופה, ובספרו "מעשר ראשון" על שנותיו במחתרת.
אבא שלי עתר לבג"ץ – וזכה. בית המשפט העליון קבע שראש ממשלה אינו יכול לפטר מורה בגלל דעותיו. הניצחון היה ערכי ומוסרי. אך גם לאחר קביעת בג"ץ, לא נמצא מנהל תיכון שרצה להעסיק אותו בידיעה שבן־גוריון אינו רוצה בכך.
בבית אבי למדתי על עלילת הדם של רצח ארלוזורוב (בן־גוריון, ששהה אז באירופה, "ידע" מיד לאחר הרצח ש"הרוויזיוניסטים רצחו אותו"), על מניעת סרטיפיקטים מחברי תנועת בית"ר באירופה ערב ההשמדה (בן־גוריון התפאר בכך שכניסתו להנהלה הציונית מנעה את עלייתם ארצה של עשרת אלפים בית"רים) וכי מלחמת המחתרות לגירוש הבריטים מהארץ התחוללה על אפו וחמתו של "היישוב המאורגן" (מפא"י, ההסתדרות, הסוכנות היהודית, או בקיצור – בן־גוריון). למדתי על "הסזון", כשאנשי ההגנה והפלמ"ח הלשינו וחטפו והסגירו את לוחמי המחתרות בידי הבולשת הבריטית, כי כך ציווה בן־גוריון. שמעתי על אלטלנה ("התותח הקדוש" הפגיז את האונייה בהוראת בן־גוריון). וכאמור, גם לאחר קום המדינה נמשכו הרדיפות.
אבל אבא שלי ידע להבדיל בין בן־גוריון ששנא את ז'בוטינסקי והרוויזיוניסטים, את אנשי אצ"ל ולח"י "הפורשים", ולא פחות מהם את אנשי מפ"ם, השומר הצעיר ואת מתנגדיו במפלגתו שלו שהוא היטיב לשנוא – ובין האיש שהקים את המדינה, המנהיג שהקים את צה"ל, העלה מיליון עולים בתוך שנתיים והיה ציוני לוהט. לכן לא הופתעתי כשקראתי, כעשור לאחר מותו של בן־גוריון, סדרת מאמרים שכתב אבי על דמותו. אחד מהם ("הארץ", 30 באוקטובר 1986) נשא את הכותרת "לאהוב את בן־גוריון", שאותה "גנבתי" ממנו למאמר זה. לכן גם לא הופתעתי כשקראתי, בנשימה אחת כמעט, את ספרו החדש של חגי סגל "משיח בשדה בוקר: לגלות מחדש את בן־גוריון".
המאיימים בירידה אינם ציונים
סגל משתייך לכאורה לקוטב הפוליטי המנוגד למה שייצג בן־גוריון בשנות פעילותו. הוא עצמו בן לאיש אצ"ל, ואחי אביו, ידידיה, נרצח ככל הנראה בידי אנשי ההגנה באחד מפרפורי הגסיסה האחרונים של ה"סזון" על סף הקמת המדינה. אך דמותו המורכבת של בן־גוריון, רבת הניגודים והסתירות, עם כל הזכויות ההיסטוריות העצומות שלו – משכה את המחבר להעמיק בה. שנים רבות חקר את סביבותיו וסובביו, את חבריו הקרובים (המעטים), את כתביו, נאומיו ומכתביו, את יומניו שבהם כתב כמעט מדי יום במשך עשרות שנים, את הפרוטוקולים של אינספור ישיבות הממשלה והנהלת הסוכנות, ואפילו את הפרוטוקולים של החוג לתנ"ך שהתקיים בביתו ובראשותו של בן־גוריון. מתוך כל אלו העלה סגל על הכתב ספר שיותר משהוא בא ללמד אותנו על העבר, הוא חוקר את הרלוונטיות שלו לחיינו ולימינו אנו, ולעתידה של מדינת ישראל. סגל לא לבד. הוא כותב שהעניין בבן־גוריון מקיף בשנים האחרונות "יותר ויותר בני נוער חובשי כיפות סרוגות שיש בהם השתוקקות גוברת לידיעת מעשיו והיכרות עם משנתו… הציונות הדתית מתקרבת לבן־גוריון ככל שזרמים מסוימים בשמאל החילוני מתרחקים ממנו".
מאות מחקרים ואלפי מאמרים נכתבו על בן־גוריון. ביוגרפיות רבות וחשובות חוברו עליו. שבתי טבת, אניטה שפירא, מיכאל בר־זוהר ותום שגב – הם הבולטים שבמחברים. סגל לא מנסה לכתוב עוד ביוגרפיה. הוא מבצע חתכי רוחב נושאיים בתקופות שונות ובתהליכים שונים שבן־גוריון היה שותף להם או חולל אותם. גם הכתיבה של סגל אינה "ביוגרפית" אלא עיתונאית. ההווה של המחקר מתערבב בעברו של מושא המחקר. וכך אנו למדים על המפגשים של בן־גוריון עם דמויות המשנה בעלילה ההיסטורית, על התהליכים שעברו תפיסות העולם שהרכיבו את דמותו, ואיך הן משתקפות בעינינו היום.
בזמננו, "משיחיות" היא גידוף שמטיח השמאל בימין הלאומי. כבר משם הספר אנו נשאבים באחת לשאלת "משיחיותו" של בן־גוריון. פרק מיוחד מקדיש סגל לשאלה זו. ולא רק ליחס המעריץ־סוגד מצד עולים חדשים רבים – שבן־גוריון בהחלטיותו האכזרית העלה ארצה בראשית שנות המדינה, דחס אותם במעברות אוהלים ופחונים בתנאים נוראים שרק בולשביק ציוני לוהט כמוהו היה מסוגל לייעד להם.מתוך האוהלים סחופי הרוחות והגשמים, הלוהטים בקיץ וקפואים בחורף, עולים אלו ראו בבן־גוריון משיח, כפשוטו ממש. סגל דן בסוגיית משיחיותו של בן־גוריון גם מצד יחסו של בעל הדבר אל עצמו, ומאיר את התהליך שעבר על בן־גוריון כאשר בהדרגה מושג "החזון המשיחי" החליף אצלו את "הציונות".
הציונות היא המנוע האידיאולוגי של בן־גוריון. מעטים כמוהו ניסחו את הציונות בחדות וחריפות כזו. גם כשישראל הצעירה, על סף רעב, נזקקה לכל דולר של תרומה מיהדות ארה"ב – לא היסס בן־גוריון להטיח בפניה כי ציוני הוא רק מי שיושב בארץ. ואם יהודי אמריקה ומנהיגיהם היכולים לקום ולעלות ואינם עושים זאת מגדירים עצמם ציונים – הוא, בן־גוריון, איננו ציוני. וגם בסוגיה זו סגל דורש מאיתנו לבחון את כל מנהיגי ישראל שאחרי בן־גוריון, שנמנעו מהצבת מראה מקוטבת מול יהודי הגלויות והיורדים מישראל. במראה של בן־גוריון, שסגל ליטש למעננו – אלו שכבר ירדו וכל המאיימים לרדת מהארץ בתירוצי הממשלה, הרפורמה המשפטית, המלחמה והחטופים – אינם ציונים.
שפוך חמתך על הישמעאלים
פרק מרתק מקדיש סגל ל"הגדות של פסח" שכתב בן־גוריון ללילות הסדר בשדה־בוקר. בימים שבהם כל קצין בכיר המצטט פסוק מהתנ"ך או מסידור התפילה מסתכן בעיכוב קידומו בצה"ל, מרענן לקרוא מה שדלה חגי סגל מתוך אותן "הגדות". ערב מבצע סיני כתב בן־גוריון: "שפוך חמתך על הישמעאלים, כי רצו לאכול את יעקב ולהשם את נווהו. נשפוך עליהם זעמנו וחרון אפנו ישיגם. צה"ל ירדוף באף וישמיד שונאינו מתחת שמי המזרח". לו נכתבו הדברים בימינו, כבר היו בינינו אצים־רצים לתרגם ולשלוח להאג, באשמת פשע מלחמה וקריאה לטיהור אתני.
בכיר־מאוד־לשעבר הרעיש לאחרונה את הביצה התקשורתית. בוגי יעלון אמר כי צה"ל מבצע בצפון רצועת עזה טיהור אתני. ימים אחדים לאחר מכן כתב במאמר שהוקדש להרס תפיסת הביטחון הלאומי שהניח בן־גוריון (בידי ממשלת נתניהו) כי "אם מדובר בגירוש של קבע… זהו טיהור אתני". "צריך לחזור לתשתית הנס הציוני", כתב יעלון וציטט את בן־גוריון: "גורל ישראל תלוי בשני דברים: בכוחה ובצדקתה".
כך אכן אמר בן־גוריון, ויפה אמר. אמר – וכבש שטחי ארץ ישראל הרבה מעבר לגבולות החלוקה של כ"ט בנובמבר. אמר – וגירש בפועל או בעצימת עיניים מאות אלפי ערבים משטחי המולדת ששוחררו, מה שהערבים מכנים עד היום "הנכבה". יש נימוקים אסטרטגיים, ביטחוניים, ציוניים ומוסריים התומכים בפינוי האוכלוסייה הערבית מצפון הרצועה. אך אם מאן דהוא בוחר לפסול נימוקים אלה ולהתנגד לפינוי הערבים, אל לו לגייס את בן־גוריון למאבקו זה. לשם כך זה יהא עליו להמציא בן־גוריון אחר.
בניין הארץ קדוש מהדמוקרטיה
רבים מחסידי חלוקת הארץ ו"פתרון שתי המדינות" נסמכו על דברים שאמר בן־גוריון אחרי הניצחון האדיר בששת הימים. "תמורת הסכם שלום הייתי מחזיר הכול פרט לירושלים ולעזה" (בהזדמנויות אחרות זה היה פרט לירושלים ורמת הגולן, או פרט לחברון). ערב המלחמה חשש בן־גוריון שיורשיו אינם מסוגלים להוביל את ישראל לניצחון, וחרד מתבוסה. ממש ערב המלחמה חלה התקרבות־התפייסות היסטורית בינו ובין מנחם בגין, שהציע שבן־גוריון יחזור להנהגת המדינה. בגין לא שכח דבר, אך הכיר בחומרת הסכנה ובגדולתו של בן־גוריון.
סגל מגלה לנו כי מוטב להם, לכל חסידי הקמת מדינה פלסטינית בלב הארץ, שלא יסתמכו על בן־גוריון, כי חמש שנים אחר כך חל בו מהפך. "בן־גוריון שינה את עמדתו לגבי החזרת השטחים", בישרה הכותרת הראשית של "הארץ". בן־גוריון הגיע למסקנה כי הערבים אינם רוצים שלום אמת ולכן תמך בהתיישבות, בסלילת כבישים ובהקמת תשתיות ומחנות ב"שטחים". סגל גם מנתח נכונה שמתוך שאיפה להרחבת הגבולות במלחמת העצמאות וגם בעתיד ("אנו על סף מלכות ישראל השלישית" במלחמת קדש 1956) – נמנע בן־גוריון מהגדרת הגבולות או מהתייחסות למפת החלוקה במגילת העצמאות. אגב דיון בדברי בן־גוריון ומעשיו בעת ההיא, פורס סגל את יריעת היחסים המורכבים בינו ובין בגין – מי צדק בדבריו ומי במעשיו – ולא נמנע מעקיצה: בן־גוריון הוא מי שסיפח לישראל שטחים גדולים מעבר למה שהקצה האו"ם במפת החלוקה, ואילו מנהיגי הימין הם שמסרו שטחים לערבים.
פרקים מרתקים מוקדשים בספר למערכות הקשרים של בן־גוריון עם גדול המשוררים אורי צבי גרינברג, עם ידידו הקרוב ושומר ראשו בשדה־בוקר איש הלח"י יהושע כהן, עם בגין ועם אבי, ד"ר ישראל אלדד. גם מתוך מה שהביא המחבר על יחסו של בן־גוריון לדמוקרטיה ולציונות, הבנתי מדוע העדיף אבי את השקפת עולמו של בן־גוריון על זו של בגין. "דמוקרטיה אצלנו אינה פראזה ריקה, אבל יש לנו עיקר הקדוש לנו מהדמוקרטיה והוא בנין ארץ ישראל על ידי יהודים", מצטט סגל, ומוסיף ממה שאמר בן־גוריון ב־1951: "אם ישימו לפני ברירה ויניחו בכף אחת של המאזניים כל האידיאלים הגדולים שבעולם, ובכף השנייה ישימו ביטחון ישראל – הרי אבחר ללא כל היסוס בביטחון ישראל. ולא מפני שאיני מחשיב אידיאלים, אלא מפני שלא המתים יהללו יה".
והרי אי אפשר שלא לאהוב בן־גוריון כזה. סגל יכול היה לקרוא לספרו "אהבה ממבט שני". אך העדיף בצדק לצאת מההיבט האישי ולהציג בפנינו בן־גוריון לאומי שאולי לא הכרנו, ואת משמעותו לחיינו כאן ועכשיו, ולעתיד.
