חקר יהדות תוניסיה, בעיקר בעת החדשה, הוא תחום חי, תוסס ופורה, המניב מעת לעת לא רק מאמרים ממוקדי נושא אלא גם ספרים מקיפים. לאחרונה ראה אור ספרן של ד"ר צביה טובי ושל ד"ר גילת ברב, הנבדל מקודמיו בעיקר בשניים: ראשית, הוא פרי ידיהן של שתי מחברות, המייצגות שני דורות במחקר ואשר צמחו והתפתחו בתחומי חקר שונים – ולא אסופת מאמרים. זהו צירוף שיש לו פוטנציאל מפרה ומחדש, שמומש היטב. שנית, הוא מושתת בעיקרו על ספרות נוסעים מן המחצית השנייה של המאה ה־19. הרוב המכריע של הנוסעים הללו היו נוצרים שהגיעו ממגוון ארצות באירופה ומארה"ב. חלקם הגיעו כאנתרופולוגים, אחרים כתיירים, ויש שמילאו תפקידים מגוונים בצפון אפריקה כפקידי ממשל, כקציני צבא או כרופאים, והעלו על הכתב את רשמיהם וחוויותיהם. עוד יש עדויות בכתב של נוסעים יהודים, וקל לשער שנקודות המבט שלהם היו שונות.
בספר שבעה פרקים, מלבד מבוא ופרק סיכום קצר. הפרק הראשון הוא מבוא היסטורי על תולדות היהודים בתוניסיה מן העת העתיקה. בעקבות גירוש ספרד ב־1492, ועוד יותר לאחר הניצור בכפייה של יהודי פורטוגל ב־1497, הגיעו לצפון תוניסיה יהודים מחצי האי האיברי, וכמו בקהילות רבות אחרות שאליהן הגיעו, גם בתוניסיה הם השתדלו לשמור על מסורותיהם. מן המאה ה־17 ואילך הגיעו לחוף הצפוני של תוניסיה יהודים איטלקים, בעיקר מליוורנו שבמחוז טוסקנה. ליוורנו נקראת גם leghorn, ולכן כונו יהודים אלה "גראנה". החל ב־־1710 הייתה ה"גראנה" קהילה נפרדת מן הקהילה המקומית בתוניס, ה"תואנסה", וכעבור שלושים שנה, ב־1741, הסכימו שתי העדות על היבדלות מבחינה חברתית, דתית ותרבותית. יוצאי איטליה הקפידו וטרחו לבדל את עצמם מן המקומיים, בידול שנמשך עד המאה העשרים. בפרק זה נסקרו בקצרה המדינות ששלטו בתוניסיה והשפעתן, היחסים בין יהודים ללא־יהודים, עולמם של יהודי הדרום המסורתיים לעומת אחיהם הצפוניים המודרניים יותר, ועוד.
הפרק השני דן בהשתקפות חיי היהודים בתוניסיה בספרות הנוסעים. בפרק השלישי בחנו המחברות את הזיקה הלאומית של היהודים. הן התייחסו לחינוך בבתי הספר הנוצריים והמוסלמיים שבהם למדו ילדי יהודים, וכמובן בבתי הספר של אליאנס. עוד ביררו את היחס לציונות ואת מקומה של השפה העברית בחיי היהודים. כל המדדים האלה מאפשרים לשרטט תמונה ססגונית ורבת פנים של הזהות הלאומית של יהודי תוניסיה בהשפעת מקומות מגוריהם, משלח ידם ועולמותיהם התרבותיים.
הפרק הרביעי יוחד להיבטים של מגדר ונדונו בו מעמד הבת והאישה, הסמכות הנרחבת של הרבנים בסוגיות של אישות, היחסיים ההדדיים בין בני זוג, ושינויים שהתחוללו במעמד האישה בהשפעת המערב. בפרק זה התייחסו המחברות לשני עניינים מיוחדים שנדונו בספר בכמה הקשרים. האחד הוא האבסת (זו לשון המחברות!) הארוסה לקראת נישואיה. בניגוד גמור לדימוי הנשי הרצוי בעשרות השנים האחרונות בהשפעת דוגמניות רזות במיוחד, מתברר שבקרב יהודי תוניסיה רווח דימוי אחר, מנוגד, ולפיו ככל שהכלה שמנה יותר כך היא מושכת יותר. המחברות עיטרו את ספרן בתצלומים רבים, ובאחדים מהם נראות כלות כשהן שמנות מאוד. אחד המוטיבים שחזרו בתיאורי הנוסעים הוא האבסת הבנות גם בבשר כלבים, והמחברות אינן שוללות את האפשרות שזו עדות אמת.
העניין האחר הוא ה"דוטה", היינו הנדוניה שנדרשו הורי הכלה לתת לחתן. היה זה נטל כלכלי כבד מאוד, שלעיתים היה מעבר ליכולת הכספית של הורי הכלה, בייחוד אם היה עליהם להשיא בנות אחדות. בעיית ה"דוטה" לא הייתה ייחודית לקהילה היהודית בתוניסיה. היא הטרידה במשך עשרות שנים את רבני מצרים, שכן היא גרמה גם לכך שבני זוג אוהבים חיו ביחד מבלי להינשא, רק כדי להימנע מנטל ה"דוטה".
גלריה ססגונית של יוצרים
עניינו של הפרק החמישי הוא היהודים האיטלקים בתוניסיה. מתברר שמראשית התיישבותם בצפון תוניסיה בראשית המאה ה־17, חלק מן המהגרים מאיטליה זכו לחסות דיפלומטית וכך לא נחשבו לבני חסות של השליט המקומי, וממילא זכו לחירות גדולה יותר ולמעמד עצמאי ונכבד יותר.
חלק נכבד מן הפרק סוקר את היחסים בין ה"גראנה" ל"תואנסה". מתברר שהמתחים והסכסוכים התבטאו כמעט בכל היבט אפשרי: בכובעים שחבשו בכל עדה, בהפעלת בתי מטבחיים נפרדים, בחיכוכים גם בבית הקברות, בוויכוחים על היחס למודרנה ולתרבות המערב, ובאטימות של עשירי ה"גראנה" כלפי עניי ה"תואנסה". אין תמה אפוא שהמקומיים קָבלו על היחס המתנשא של ה"גראנה" כלפי ה"תואנסה".
המהגרים מאיטליה לתוניסיה במאה ה־19 הביאו עימם את פירות התרבות בדמות התיאטרון, בתי דפוס ועיתונות. אלה חלחלו במשך הזמן גם בקרב היהודים המקומיים. הפרק השישי עוסק בסופרים יהודים ויצירתם בתוניס בסוף המאה ה־19 ובראשית המאה ה־20. המחברות הדגישו בצדק את תוצאות החשיפה לתרבות אירופה, ובראשן הקמת בתי דפוס יהודיים בתוניס ובסוסה.
המחברות סקרו בקצרה את מפעליהם הספרותיים של אישים כמו הרב אליעזר פרחי, אלבר ממי, שאול שמלה, מרים הרי (מריה רוזט; בתו של המומר והזייפן מוזס וילהלם שפירא) ורבים רבים אחרים. כל המתמצא, ואפילו באופן חלקי, ביצירות של הדמויות הללו, מזהה בנקל כי מדובר בגלריה ססגונית של טיפוסים והשקפות. ממצא זה מלמד אפוא כי הפנייה להבעה בכתב לא נתחמה בקבוצה מוגדרת אחת, אלא הייתה מאפיין כללי של יהודי תוניסיה, שבחרו לכתוב במגוון סוגות. העושר הספרותי הזה הוא מדד מצוין של "דופק החיים" של יהודי תוניסיה, על עולמם הפרטי, הקהילתי והלאומי. בפרק השביעי סקרו המחברות מפעלי צדקה בקהילה היהודית כפי שהשתקפו בספרות היהודית ולא בספרות הנוסעים: מבית תמחוי ובית יולדות, ועד חברה קדישא וקופת פדיון שבויים.
אורח לרגע
ספרות נוסעים עשויה לשמש מקור פורה וייחודי, ולספק לעיתים מידע שאין למוצאו במקורות אחרים. בה בעת יש לתת את הדעת על כך שיומנו של נוסע משקף את נקודת המבט שלו, את הזמן והמקום המוגדרים שבהם שהה, ראה מה שראה והחליט לתעדו ביומנו. לשון אחר: היומן הוא בבואה של עולם פנימי אחד, סובייקטיבי, ולעיתים גם מוטה ושגוי. לפיכך על החוקר לשקול תמיד מה התוקף של עדות יחיד תלוית נסיבות ועולם פנימי. דומני שגם אם טובי וברב היו ערות לכך, הן נתנו לכך ביטוי אגבי ומועט מדי בספרן. דיווח של יחיד שימש אצלן פעמים רבות מצע להיגדים מכלילים, ודרך היסק זו בעייתית בעיניי.
בעת הדפסת הספר חלה תקלה שאינה קשורה במחברות ואינה באחריותן אלא של המוציא לאור: חלק מן האותיות נדבקו זו לזו וחלקן הופרדו זו מזו במרחק לא אחיד. התוצאה היא הדפסה לא מקצועית הפוגמת מבחינה אסתטית. בספר שובצו 58 איורים, והם אמצעי המחשה מעולה. חבל שאיכותם אינה אחידה. ועוד הערה נקודתית בסעיף הנתונים: בעמ' 134 כתבו המחברות שמספרד גורשו כ־600 אלף יהודים. איני יודע על מה מבוסס הנתון הזה, הנראה מופרז לחלוטין. בדרך כלל מדובר על סדר גודל של כ־200 אלף מגורשים, כלומר כשליש מן המספר שבו נקבו.
