בתחום הקולנוע, שבו הגבולות בין טוב לרע נמתחים באופן חד ולכולם ברור מיהם הנבלים המפלצתיים, אפשר לחשוב שהחיים האמיתיים לא יכולים להיות כל כך שחור-לבן. אך המציאות במזרח התיכון, למרות זאת, היא כזו בדיוק.
הניגוד בין שתי חברות – שהאחת נלחמת להגן על אזרחיה והשנייה מושרשת בתרבות של אלימות – ניכר עד כאב. הפסקת האש השברירית שבמסגרתה ישוחררו חטופים ישראלים תמורת מחבלים פלסטינים, חשפה לא רק שביב של תקווה – אלא גם את תהום השנאה המתמשכת שמזינה את חמאס.
סצנות השמחה שליוו את שחרורם של החטופות רומי, אמילי ודורון – שהיו כלואות באכזריות במשך שנה ורבע בשבי חמאס – היו תזכורת מצוצה-מתוקה לחוסן האנושי. הצעירות הללו, שנלקחו בשבי חברה המקדשת טרור, הוחזרו לבסוף למשפחותיהן. עם זאת, השחרור שלהן רק מדגיש את הטרגדיה הרחבה יותר; יותר מ-90 חטופים אחרים נותרו בשבי וגורלם אינו ברור ככל שהמשא ומתן נמשך.
מסוקי החילוץ נחתו בשטח ישראל באותו המקום בו ביצע חמאס מעשי זוועה במהלך הטבח בפסטיבל הנובה. השמחה העצומה באותו הרגע לא הצליחה להסוות את המתח העיקש שעמד באוויר. חיילים, צוותי רפואה ועיתונאים העידו על המציאות המפוכחת: המלחמה רחוקה מסיום והפסקת האש שברירית. שברים פוליטיים בתוך ישראל, כמו התפטרותו של השר בן גביר ומפלגתו, חושפים אומה המתמודדת עם ערכיה הדמוקרטיים תוך מתן עדיפות למטרה המיידית של הצלת חיים.
בינתיים, בעזה, האווירה שונה בצורה מצמררת. שחרור "אסירי" חמאס מלווה בעצרות ניצחון, שנראות כמו מצעד צבאי. אלפי גברים, חמושים וצוהלים, מצטופפים ברחובות, קוראים סיסמאות התרסה ומפגינים את האתוס של ארגון טרור המחויב להנצחת האלימות. שחרור האסירים הפלסטינים – חלקם מחבלים עם דם על הידיים – מאותת על כוונת חמאס להתארגן מחדש ולהמשיך את מה שמכונה "מלחמת הקודש" שלו נגד ישראל.
הפסקת אש כעילה למלחמה
החגיגות של חמאס אינן "פרומו" לשלום, אלא מאמץ מחושב להתארגן ולהתחמש מחדש. למרות הסכמים שמטרתם פירוז רצועת עזה, עדויות מצביעות על כך שסיוע הומניטרי, כולל משאיות של מזון ואספקה, מופנה כדי לחזק את התשתית של חמאס. ארגון הטרור החזיר את שליטתו, עם אנשי ביטחון חמושים, סרטים ירוקים ומצעדים בסגנון צבאי.
השחרור המתמשך של אסירים – 700 בשלב הראשון ומספר שעלול לטפס עד ל-1,700 – מעורר חששות כבדים. רבים מהאנשים הללו הורשעו בטרור וחזרתם לעזה עלולה להצית את האזור עוד יותר. בין האסירים ישנם גם גברים צעירים שעשויים לאמץ את דרך מות הקדושים ולהנציח את מעגל האלימות שפוקד את האזור במשך עשרות שנים.
האתוס של חמאס, המסומן בשנאה, אלימות והכנעה של התנגדות, ממשיך לשלוט בעזה. דיווחים על טיהורים אידיאולוגיים והשתקה אכזרית של האופוזיציה מדגישים את אחיזת החנק של משטר הטרור בשטח. אישה בודדת המוחה נגד חלוקת הממתקים החגיגית היא תזכורת חריפה לסביבה המדכאת, החונקת אפילו את מעשי ההתרסה הקטנים ביותר.
ישראל הבטיחה לפרק את שלטון חמאס בעזה, אך הדרך קדימה רצופה אי-ודאות. בעוד שהקהילה הבינלאומית קוראת לשלום, לחץ משמעותי לשחרר את עזה מאחיזת חמאס לא נראה באופק, כאשר כניסתו של טראמפ לבית הלבן עשויה לשנות את התמונה. אך ללא התערבות גלובלית, תושבי עזה מסתכנים בהילכדות תמידית בין הפטיש לסדן של ארגון הטרור המקדש מלחמה ודיכוי.
בעוד ישראל מנווטת דרך ים האתגרים שלפניה, חיוכי החטופות ששוחררו משמשים תזכורת נוקבת למה שעומד על הפרק. רגעי שמחה אלו, למרות שהם חולפים, מגלמים את חוסנה של אומה הנחושה להגן על אנשיה ולקיים את ערכיה.
עם זאת, נותרה השאלה הרחבה יותר: האם העולם יכול לגייס את הנחישות לטפל בגורמים השורשיים של הסכסוך הזה ולהביא שלום בר-קיימא לאזור שראה יותר מדי סבל? לעת עתה, ישראל מתכוננת לעתיד לא ברור ונאחזת בחוזקה בתקווה הגלומה בפניהם של אלה שהצילה.
