אתמול בערב (א') כתב שר האוצר בטוויטר ציוץ קצר שנראה כאילו שום דבר לא יכול להיות יותר קונצנזוס ממנו, משפט שכל ישראלי חוץ מאיימן עודה ומצביעיו יכול להזדהות איתו: "אמילי, דורון ורומי, ברוכות השבות הביתה! הלב יוצא אליכן אחיות יקרות שלנו! עם שלם גאה בכן, דומע איתכן, ומחבק אתכן בלי סוף!"
אך בדומה להצהרתו של נשיא ארה"ב הנכנס, הציוץ פתח על סמוטריץ' את שערי הגיהנום. אלפי מגיבים שפכו על ראשו אינספור גינויים וכינויי נאצה, בטענה שסמוטריץ' בכלל הצביע נגד עסקת החטופים (עד כאן נכון), ומכאן שאסור לו להביע שמחה על שובן, שהרי אם הדבר היה תלוי בו החטופות היו נשארות בעזה, והמסקנה המתבקשת היא שהוא רצה שהן יישארו שם.
אמילי, דורון ורומי, ברוכות השבות הביתה!
הלב יוצא אליכן אחיות יקרות שלנו! עם שלם גאה בכן, דומע איתכן, ומחבק אתכן בלי סוף!— בצלאל סמוטריץ' (@bezalelsm) January 19, 2025
המתבקשת באיזה עולם? האם כל כך קשה להכיל את המורכבות הזעירה ביותר, את ההבנה שסמוטריץ' (כמו כל מתנגדי העסקה בפוליטיקה, בתקשורת וברחוב) רוצה בכל מאודו שכל אחינו החטופים ישובו במהרה לחיק משפחותיהם, אבל חושב שהעסקה המוצעת היא רעיון מופקר שיגרום הרבה יותר מוות, יעודד חטיפות ובעיקר ישאיר את חמאס שליט בעזה? שהוא התנגד בגלל המחיר, אבל מתרגש מאוד מעצם חזרתן, בדיוק כמו שתומכי העסקה הם לא "תומכי שחרור מחבלים" אלא מסכימים לשלם את המחיר? כל אדם עם מינימום אינטליגנציה ומינימום יושרה מבין את זה, לא?
כותב שורות אלו הוא צייצן קצת פחות מרכזי משר האוצר, אבל גם אני ספגתי אמש קללות וגידופים מאנשים שלא הכרתי ולא הגיבו לי מעולם. הפשע: כתבתי בתסכול שלצד השמחה על השבת גופתו של אורון שאול, יש גם הקלה מכך שלא ישוחררו תמורתה מחבלים. חשבתי שזה מסר מאוד פשוט ואפילו פשטני, כמה מגיבים חשבו אחרת וטענו שזו הצצה מרתקת לעולמו של אוכל מוות.
להתנפלות הזו יש שתי סיבות. האחת היא המשך הקמפיין בעד עסקת חטופים. השלב הנוכחי כידוע עוסק רק בשליש מהחטופים, ומדברים על שלב ב' ושלב ג', שידרשו גם הם מחירים כואבים ממדינת ישראל. הנכס העיקרי של תומכי העסקה הוא דעת הקהל, החברה הישראלית כבר משתוקקת לקבל את החטופים בחזרה ומעדיפה להדחיק את המחירים. אם מישהו ידבר יותר מדי על העובדה שהעסקה אינה מובנת מאליה, החלקים הבאים פתאום יוטלו בספק. עדיף להפוך הכול לשחור ולבן, להציג את מתנגדי העסקה כאנשים רעים, אדישים למוות או אפילו מחבבים אותו, וכך להבטיח שאף אחד לא משנה את דעתו.
הסיבה השנייה גרועה אפילו יותר. כפי שכבר ראינו בתקופת הרפורמה המשפטית, יש במדינת ישראל לא מעט אנשים שרואים בימין הדתי איום על האופי של המדינה. מבחינתם רק ערכים מסוג אחד ותרבות מסוג אחד יכולים להוביל את הרחוב הישראלי, ערכי השמאל החילוני, וכל מי שמנסה להציע אלטרנטיבה צריך לחטוף חזק מאוד על הראש עד שילמד את מקומו. בצלאל סמוטריץ' צריך להיצבע בשחור, לא רק בגלל המחדלים האדירים שהתרגשו על ראשינו בזמן הממשלה שהוא חבר בה, מפני אלא בגלל שהוא נציג המגזר התורני-לאומי.
העובדה שהציונות הדתית (המגזר) שילמה מחיר דמים יקר במלחמה הזו, לא הופכת אותה לראויה יותר ליחס מכבד, אלא להפך: לאיום גדול עוד יותר. עכשיו הדוסים חושבים שהם ינהלו את המדיניות שלנו, טוענים שהם הזהירו גם לפני אוסלו וההתנתקות ועסקת שליט, וחושבים שהעולם הערכי שלהם יכול להילקח בחשבון. וכשלכל זה מצטרפים סוכני כאוס שפלגנותם אומנותם, אלה שהרשת החברתית מטפחת כי מריבות מביאות חשיפה ולייקים, התוצאה היא ההתנפלות הגורפת על הדברים הפשוטים של סמוטריץ'.
הצד האופטימי הוא שרוב הציבור לא נמצא בטוויטר וגם תקשורת ה"מיינסטרים" כבר מייצגת רק מיעוט. רוב הישראלים יכולים להתרגש עד דמעות מאחיות שלנו שחוזרות מהשבי, ולהבין שלגיטימי גם להתנגד לשחרור המחבלים. איך אמר פוליטיקאי אחר? אנחנו – אלה שמאז הטבח מחפשים את המחבר ולא את המפריד, שרואים בבר הפלוגתא הרעיוני אח שחושב אחרת, ולא את אויב המדינה – הרוב.
