ראשי מערכת הביטחון תמכו, לפי הפרסומים, בעסקת החטופים. זוהי עמדתם המסורתית של ראשי מערכת הביטחון בעשורים האחרונים. ראש המוסד, תמיר פרדו, תמך בזמנו בעסקת שליט, ולפי הפרסומים הצהיר: "מדינת ישראל היא מדינה גדולה וחזקה, שום דבר לא יפגע בה. היא יכולה להתמודד עם הרבה דברים, גם עם שחרור אלף אסירים. שום דבר לא יקרה אם העסקה הזו תצא אל הפועל". הרמטכ"ל בני גנץ הכריז אז: "שחרור האסירים הוא בר-הכלה מבחינה ביטחונית". גם ראש השב"כ דאז, יורם לוי, תמך בעסקה והצהיר: "אנחנו נעמוד מול האיומים הביטחוניים ונוכל להתמודד איתם בצורה טובה… יש כבר 20,000 לוחמי חמאס בעזה, ואם יגיעו עוד 200 – לא יתהפך עלינו העולם".
במבחן הזמן ההצהרות הללו התגלו לא רק כמופרכות, אלא גם כיהירות, כמופקרות וכחסרות אחריות. מדינת ישראל לא הצליחה להתמודד עם שחרור אלף אסירים; הרבה דברים קרו משום שהעסקה יצאה אל הפועל; שחרור המחבלים לא היה בר-הכלה; התהפך עלינו העולם.
שמעתי טוענים: הטבח לא היה קשור בכלל לעסקת שליט. לו מדינת ישראל הייתה מרסקת את החמאס, לו ניצלו המנהיגים הזדמנויות לחסל את סינוואר, לו היו מפקדי צה"ל מגינים על הגבול כמו שצריך –אפשר היה למנוע את הטבח, בלי קשר לעסקה. אם נתמצת את הטענה הזו לכדי גלעינה המהותי, היא אומרת בעצם שאם ננהל מדיניות ביטחונית גאונית ומהודקת, בלי היסוסים ובלי טעויות, נוכל למנוע את הנזקים הביטחוניים של עסקאות מופקרות. זה אולי נכון, אך – למרבה הצער – רלוונטי רק למלאכים, ולא לבני אדם. מלאכים לעולם אינם עושים טעויות, אך בני אדם תמיד עושים אותן, ולכן הם צריכים שולי ביטחון נרחבים. אם החישוב ההנדסי יביא למסקנה ששני מנעולים יחזיקו את הטיגריס בתוך הכלוב, מנהל אחראי ישים בו חמישה. עסקת שליט השאירה אותנו בלי שום שולי ביטחון, על סף התהום – שאכן נפלנו אליה.
שחרור אלף מחבלים רוצחים, בהנחה שנצליח להתמודד איתם, כמוהו ככיבוי פתאומי של כל הרמזורים במדינה, בהנחה שנהיגה זהירה תצליח למנוע את כל התאונות. אין סיכוי שזה יעבוד. אז איך נפלו גיבורים? איך ייתכן שגנרלים מהוללים נופלים שוב ושוב באותו כשל? איך אנשי ביטחון הפקירו באופן כה מופרך את ביטחוננו?
אני רוצה לצטט כאן טיעון של כלכלן אנגלי ידוע, ג'ון מיינרד קיינס. קיינס לעג ל"אנשים מעשיים" הבזים לתיאוריות ולרעיונות. אנשי המעשה הללו, כתב קיינס, משועבדים בדרך כלל בלא ידיעתם לאיזו תיאוריה עתיקה שניסח כלכלן שעבר זמנו, או הוגה שאבד עליו הכלח: "רעיונות הכלכלנים והפילוסופים הפוליטיים, בין כשהם צודקים ובין כשהם שוגים, חזקים מהמקובל לחשוב… אנשי מעשה, המאמינים שהם עצמם משוחררים מהשפעות אינטלקטואליות כלשהן, משועבדים בדרך כלל לכלכלן כלשהו שעבר זמנו". המשורר היהודי-גרמני היינריך היינה אמר זאת בתמציתיות: "אנשי המעש הגאים אינם אלא המכשירים חסרי התודעה של אנשי המחשבה".
קשה לדבר על תיאוריה משוכללת שמצדיקה את תרבות ה"עסקה בכל מחיר". כמה מבקרים חדי-עין ציינו את הדמיון בין עסקאות השבויים שעושה ישראל לבין "בעיית הקרונית". הכוונה לניסוי מחשבתי שהציגה לראשונה הפילוסופית פיליפה פוט: אתה רואה קרונית דוהרת לעבר קבוצה של חמישה אנשים. אתה יכול להסיט מתג שיעביר אותה למסילה אחרת, שבה תדרוס אדם אחד. מה עליך לעשות? להניח לקרונית להרוג חמישה אנשים בלי התערבותך, או לגרום לה להרוג אחד בהתערבותך הישירה?
לא ראיתי שאותם מבקרים ציינו את ההבדל הברור: עסקת שליט הייתה למעשה גרסה הפוכה של הבעיה הזו. בגרסה הישראלית, הקרון עומד חלילה לדרוס אדם אחד; מקבלי ההחלטות הסיטו אותו למסילה אחרת, שבה דרס אלף. קשה לראות הצדקה תיאורטית כלשהי להחלטה הזו. את מלוא הזוועה קשה היה לדמיין; אך לאור ניסיון העבר בעסקאות קודמות, אפשר היה להניח שהעסקה שתשחרר אלף מחבלים תהרוג יותר אנשים ממה שתציל. ההבדל היחיד הוא שליחיד שניצל היו שם ופנים, ולמען שחרורו פעלו יחצ"נים נמרצים, בעוד ההרוגים העתידיים היו אז אנונימיים.
עוד לפני הטבח נדמה היה שהגיעה התפכחות. ב-2015 הגיש ח"כ יאיר לפיד הצעת חוק שלפיה אסור יהיה לשחרר יותר ממחבל אחד תמורת שבוי אחד. "כיוון שכבר הוכח שראשי ממשלות לא עומדים בלחצים ברגע האמת", אמר אז לפיד, "אנחנו באים לחשק אותם מראש בחוק – וגם לשדר לאויב שתם עידן העסקאות הא-סימטריות". החוק מעולם לא נחקק, ושוב אנחנו לא עומדים בלחצים ברגע האמת – ולא רק ראש הממשלה אינו עומד בהם.
איזה עולם רעיונות מצדיק את הצלת היחיד הידוע, תוך התעלמות מאלף חסרי הפנים? לא בהכרח עמדה פילוסופית מנומקת, אלא אוסף של הלכי רוח רווחים, שביסודם נובעים משורש חיובי: אהבת האדם, רגישות לסבל והידיעה שכל יחיד הוא עולם ומלואו. ולצדם גם הלכי רוח נוספים, פחות חיוביים: התמקדות בכאן-ועכשיו עד כדי הזנחת העבר והעתיד; לעג לאלו המעזים לדבר בגוף ראשון רבים; תרבות ויזואלית שמדחיקה את מי שאין לו פנים וקול. כל אלו הותכו לכדי צורת חשיבה שהשתלטה על השיח הציבורי, שהשתיקה בכוח כל מי שחשב אחרת, ושלא היססה – אז וגם היום – לקטוע ציטוט נודע מהרמב"ם. שוב ושוב העלו על נס את דבריו של "הנשר הגדול": "אין לך מצוה גדולה כפדיון שבויים", והקפידו שלא לצטט את ההמשך: "אין פודין את השבויים ביתר על דמיהן, מפני תיקון העולם". מגפת הציטוטים המסולפים לא פסחה על הח"כים החרדיים, שמצאו כאן תחום שבו יוכלו ליישר קו עם התקשורת, וששו עליו כמוצאי שלל רב. כשמישהו יאסוף ביום מן הימים את ציטוטיהם מן התקופה הזו, לא על הציטוטים הללו תהיה תפארתם (למען האמת, אינני יודע על מה תהיה). כאשר זוהי הרוח הנושבת בכל מקום, אין פלא שמצביאי כוחות הביטחון לא הצליחו לעמוד בפניה.
השמחה על שוב החטופות מטלטלת כל לב בפרץ של שמחה והתרגשות. כמה טוב שבאו הביתה. איננו יודעים את כל הפרטים על העסקה המאפשרת את השבתן. האם היא כוללת גם סעיפים נסתרים בנוגע לגרעין האיראני, למשל, שיכולים לשנות את התמונה הכוללת? רק העתיד יגלה זאת. אך השמחה וגם הספקות אינם יכולים להסיח את הדעת מהחשש הגדול, שמגובה בניסיוננו המר, החוזר-ונשנה. ובעיקר אסור שיסיחו את הדעת מהצורך לגבש מדיניות סבירה יותר לגבי עסקאות שבויים בעתיד. כי כך אי אפשר להמשיך.
