כשנוח לו, בג"ץ מתערב בכל הכוח גם בנושאים שאינם שפיטים, וכשלא נוח לו – הוא מקריב על מזבח ערכיו את הצדק, את הביטחון, קורבנות אונס וטרור.
דוגמה עכשווית לצביעות זו: חמש סוהרות שב"ס, קורבנות תקיפה מינית בפרשת "הסרסור בסוהרות" בכלא גלבוע, מאוימות ישירות על ידי המחבל התוקף, מחמוד עטאללה, שאף הודיע להן שהוא יודע היכן הן גרות וכי ירדוף אותן. ולמרות זאת – בג"ץ דחה על הסף את עתירתן למנוע את שחרורו לשכם במסגרת עסקת שבויים.
וכך כתבו השופטים שטיין וילנר וברון בפסק הדין הדוחה את העתירה על הסף: "החלטת הממשלה נושא העתירה היא החלטה בעלת אופי מדיני-ביטחוני. ככזו, היא נטועה בנושא המצוי בגרעין סמכויות המשיבה; היא מערבת בתוכה שיקולים ואינטרסים רבים של יחסי-חוץ וביטחון, שלא כולם מצויים בידיעתנו; היא מחייבת הכרעה קשה בשאלות ביטחוניות, חברתיות ומוסריות.."
נדגיש: החלטת הממשלה על הכללת המחבל שאנס את הסוהרות איננה שפיטה, משום שמדובר בסוגיה מדינית – ביטחונית מובהקת. כמה שההחלטה הזו, הפוגעת אנושות בנפגעות, נכונה – כך באותה הנשימה היא צבועה ומחרידה.
מחקר מעמיק שערכה התנועה למשילות ודמוקרטיה, העתיד להתפרסם בקרוב, מצביע על התערבות חוזרת ונשנית של בג"ץ בהחלטות מדיניות וביטחוניות שהן מחוץ לסמכותו, לתחום מומחיותו, וזאת מבלי שיישא בבדל של אחריות בגין ההשלכות של התערבותו. המחקר מנתח עשרות מקרים, מתוך אלפים שנסקרו לאורך שלושה עשורים, בהם התעלם בג"ץ לחלוטין מאי השפיטות של העתירות שהובאו בפניו בסוגיות ביטחוניות ואף מבצעיות והתערב גם התערב כשהעתירה תאמה את תפיסת עולמו וערכיו הפוליטיים.
כך, בשיטתיות, בג"ץ פגע במהלכים אסטרטגיים, הכשיל את פעולות הביטחון של מדינת ישראל, ושיבש את מאמצי הלחימה בטרור. בין היתר: עיכוב גירוש מחבלים ללבנון – בצו אותו הפיק אהרן ברק באישון ליל שעות ספורות לאחר קבלת העתירה; הגבלת סיכולים ממוקדים – פגיעה ביכולת המבצעית של צה"ל נגד מחבלי הטרור הרצחני; פסילת נוהל שכן- החלטה שסיכנה לוחמי צה"ל באופן ישיר; ודיון בהוראות פתיחה באש בגבול עזה – ירידה לפרטי ההחלטות הקריטיות בשטח תוך סיכון חיי לוחמים ואזרחים ומתן צווים מהירים גם כשהדחפורים בדרכם לביצוע ההריסה להשהיית הריסת בתי מחבלים – בניגוד לעמדתו כוחות הביטחון.
תוקע מקלות בגלגלי הביטחון
בג"ץ הפך את עצמו מגורם שיפוטי, לגורם, שהלכה למעשה, מקבל החלטות מדיניות ביטחוניות. כשהממשלה מחליטה בהתאם לדעותיו הפוליטיות, ידחה על הסף את העתירה. כשהממשלה מחליטה בניגוד לדעותיו הפוליטיות – לא ידחה על הסף, אלא יעביר לתגובת המדינה, יקיים דיונים, יוציא צווים, ידרוש הבהרות ונימוקים, יקפיץ מפקדים מהשטח לעדכונים – בקיצור, יוציא לממשלה, צה"ל ולכוחות הביטחון את המיץ.
מסקנה נוספת ועצובה במיוחד היא: לו לבג"ץ היה באמת חשוב זכויות נפגעות אונס, הוא היה מתערב למרות שאסור לו, כפי שעשה אינספור פעמים במקרים אחרים. אבל לא. זה פשוט לא חשוב לו מספיק.
צדק? תלוי למי. כאשר מדובר בזכויות של מחבלים ואוכלוסיית אויב בעימות מזוין, בג"ץ מפעיל את כל משאביו להוכיח הומניטריות "נאורה". אך כשמדובר בזכויות קורבנות ישראליים – בג"ץ דוחה על הסף ומפנה עורף לסוהרות שב"ס שהותקפו מינית.
עלינו לדרוש את מה שמגיע לנו – צדק אמיתי ואיזון בין הרשויות. הגיע הזמן לשים סוף להתערבותו חסרת האחריות של בג"ץ בסוגיות מדיניות-ביטחוניות בכלל ולהתנהלותו הסלקטיבית לפי גחמותיו באופן נפשע בפרט. על כולנו לדרוש להחזיר את הסמכות לידי נבחרי הציבור, המייצגים את העם ואת ערכיו והנושאים באחריות להחלטותיהם. ככל ולא ייצגו נבחרי הציבור נאמנה את העם וערכיו – הם יודחו על ידי הבוחר ויוחלפו באחרים. הטכנולוגיה קיימת. אך מי יחליף את השופטים?
