שלושה אלופים בקבע ובמילואים מועמדים להחליף את הרמטכ"ל הפורש, הרצי הלוי. פלא שיש כל־כך הרבה. אחרי זוועת סתיו אשתקד קשה להאמין שמישהו עדיין חושק בתפקיד הנורא הזה, כפוי הטובה, שאין בו יום ואין בו לילה ויש בו כל כך הרבה סיכונים. גורל המדינה המאוימת ביותר בעולם מוטל על כתפי מי שממלא אותו, פשוטו כמשמעו, אפילו יותר מאשר על כתפי ראש הממשלה. עובדה: הרצי הלוי הולך הביתה בעקבות האסון הנורא ב־7.10, ואילו ראש הממשלה עדיין אוחז איתן בהגה, מפני שבעיני עצמו יש לו אחריות מופחתת, אם בכלל. אומנם שר הביטחון יואב גלנט כבר פרש לאחרונה, אבל לא בגלל המחדל, בגלל הפוליטיקה.
כמו עיתונאים רבים, גם לי התאפשר לבקר פעמים רבות בלשכת הרמטכ"ל. בכל פעם שנכנסתי אליה, בקומה ה־14 בקריה, התמלאתי רחמים על רב־האלוף התורן היושב מולי: כיצד מסוגל בשר ודם לשאת נפשית באחריות כה כבדה? לא רק שבכל רגע הוא עשוי לקבל הודעה על פריצת מלחמה, גם עניין הציות של פקודיו לִפקודותיו אינו טריוויאלי. מה הוא יעשה אם יתחשק להם פתאום לערוק? אם כל הצבא יתמרד? חייל בודד שסרח אפשר להעמיד לדין, אפילו פלוגה שלמה, אבל חטיבה? אוגדה? חיל האוויר?
טוב, תמיד אפשר לצטט בהקשרים כאלה את המענה המפורסם של גבאי בית הכנסת המוכפש לאשתו הספקנית: "ומה עם הכבוד?!". אכן, תפקיד הרמטכ"ל כרוך בכבוד רב, כבוד בפקודה וכבוד אזרחי, אבל הוא לא שווה את המחיר. לדעתי, רק רמטכ"ל אחד בישראל זכה לסיים את תפקידו כשכל העם מריע לו כאיש אחד: הרמטכ"ל השביעי, רב־אלוף יצחק רבין, חצי שנה אחרי מלחמת ששת הימים. רוב הרמטכ"לים האחרים זכו לכל היותר בחיבה ציבורית מסוימת, בעיקר בחיבת תא הכתבים הצבאיים. שישה מהם נאלצו להתפטר או סיימו בנסיבות לא טבעיות: יגאל ידין, דדו, רפול, בוגי, חלוץ ועכשיו הלוי.
היה גם רמטכ"ל שכיהן שנה בלבד, על פי דרישתו המוקדמת, הענוותנית: מרדכי מקלף. הוא כנראה ידע מראש שהתפקיד הזה מסוכן מאוד, כמעט מעבר לכוחו של אדם אחד, מוכשר, מסור ואמיץ ככל שיהיה. אין ספק שגם רב־אלוף הלוי, הרמטכ"ל ה־23, מוכשר, מסור ואמיץ. אפשר בהחלט להבין מדוע הממשלה הקודמת מינתה אותו, באופן בעייתי משהו, ומדוע הממשלה הנוכחית מימשה את המינוי. הוא שגה אנושות כשלא הקפיץ את צבאו באשמורת הבוקר של שמיני עצרת תשפ"ד, אבל זו הייתה שגיאה סבירה בנסיבות המידע שקיבל מאמ"ן ומהשב"כ. רמטכ"לים קודמים נהגו כך אינספור פעמים במידע דומה. אי אפשר להכריז על כוננות־על בכל פעם שמישהו בשב"כ או מישהי באמ"ן מודאגים. זה עולה המון כסף למדינה, ולפעמים עלול לחשוף מקורות מודיעיניים.
לרוע מזלו של הלוי, דווקא במשמרת שלו התקבלה התרעה לילית שנתפסה כזאב־זאב והתבררה עם שחר כהתרעת אמת. נפוליאון כבר אמר שהוא מעדיף גנרלים עם מזל על גנרלים מצליחים, ולהלוי לא היה מזל. הוא אינו נושא באחריות בלבדית למחדל, אבל עם מזל רע קשה להתווכח. אגב, חודש בדיוק לפני המלחמה כתבתי כאן על קודמו בתפקיד, אביב כוכבי, שלפי הקריטריון המפורסם של נפוליאון הוא היה בחירה מושלמת: "מלחמות גדולות שיכלו להעמיד במבחן קשה את כישורי הרמטכ"לות שלו לא פרצו בתקופתו, וברגע האחרון הוא גם ניצל מהצרה הצרורה שממררת את חיי מחליפו – הסרבנות במערך המילואים" (8.9.23). הלוי, כידוע היום, נאלץ להתמודד גם עם הסרבנות וגם עם מלחמה גדולה, הכי קשה וארוכה מאז תש"ח.
בהתמודדות עם הסרבנות הוא כשל כישלון חרוץ. לא בטוח שהיה יכול לטפל בסרבנים באופן קשוח יותר, מחשש שקשיחות רק תלבה את אש המרד, אבל טעה קשות כשנהג בהם באופן רך מדי. "גם מי שקיבל החלטה בלב כבד שלא להתייצב, צה״ל צריך אתכם", החניף להם בקיץ של עילת הסבירות, כאילו הבין לליבם. הוא וגלנט יצרו רושם שעיקר האשמה והאחריות בסוגיית הסרבנות נופל על כתפי הממשלה, לא על כתפי הסרבנים עצמם, מנהיגיהם, פטרוניהם בתקשורת, ראשי האופוזיציה. ההתנהלות הזו עוררה התמרמרות עצומה בקרב אוהדי הממשלה. היא ההסבר העיקרי לעוינות שנושבת מהם כלפי הלוי עוד מלפני המלחמה. עם פרוץ המערכה הפכו אותו מיד לשעיר לעזאזל של כל צרותינו הביטחוניות, הגנרל הרשלן שבגללו כל המחדל. בעצם, כמעט בגללו: גם ראש השב"כ רונן בר הוא שעיר בכיר לעזאזל בימין. כביכול אם רק היו אנשים אחרים במקומם, התקפיים יותר, ימניים למהדרין, הכול היה נראה אחרת.
לרוע מזלו של הרצי הלוי, דווקא במשמרת שלו התקבלה התרעה לילית שנתפסה כזאב־זאב והתבררה עם שחר כהתרעת אמת. הוא לא נושא באחריות בלבדית למחדל
פעם, מזמן, אחרי מהפך 77', השמאל היה זה שהתאפיין בעוינות לצה"ל. בינתיים היא נדדה ימינה. המחנה שהתקשה לשאת בשעתו את מרדף השמאל אחרי רמטכ"לים שנחשבו ימניים, כמו רפול ובוגי, יצא למרדף מקיף בעקבות הלוי, בלי לקחת בחשבון את המחיר החינוכי הכבד של האירוע. אוהדי נתניהו שכחו שהרצי הלוי הוא לא רק הרמטכ"ל, הוא החייל מספר אחת. אם שרים וידוענים משתלחים בו פומבית ומשתוקקים בקול לפיטוריו, מה אמורים לחשוב החיילים הפשוטים? הנערים שטרם התגייסו?
"שנים אני מפריד את עצמי מהפוליטיקה", שמעתי פעם את הלוי מעיד על עצמו, ומספר שמעולם לא הזדמן לו להצביע בבגדים אזרחיים, רק במדים. "אין לי חבר אחד או בן משפחה שאני מדבר איתו על הנושאים האלה", הוסיף. אפשר כמובן לטעון שהוא לא אובייקטיבי, וכי אמירותיו או פועלו הסגירו אהדה לתפיסה פוליטית מסוימת, אבל גם בנאום הפרישה שלו השבוע הוא הצליח להפתיע בנדון. אמר שצריך להקים ועדת חקירה, אך לאו דווקא ממלכתית. כלומר, אולי דווקא ועדה ברוח זו שהימין מציע.
אין ספק שלצד הביקורת, כל ועדה תחלוק לו שבחים רבים על הישגיו הרבים במלחמה שנפלה עליו ועלינו בהפתעה איומה. הספר המשובח ביותר שהתפרסם עד כה על נסיבות התלקחותה, ספר נטול הנחות לצה"ל, מסתיים בדברי שבח שכאלה. המחבר, תת־אלוף במיל' גיא חזות, כותב על רב־אלוף הרצי הלוי: "הוא הקצין הכי קר רוח שהכרתי בשירותי הצבאי. נוסף על כך, הוא אחד הקצינים היחידים שהוביל בהצלחה תמרון התקפי חטיבתי בעזה כמח"ט הצנחנים במבצע עופרת יצוקה. ישראל לא הייתה יכולה לבקש לעצמה רמטכ"ל טוב יותר לפקד על צה"ל במלחמה".
