אם הבורסה בתל־אביב היא מכשיר חיזוי טוב של פני העתיד, הפסקת האש בדרום צפויה להימשך זמן רב מאוד. תיקי המניות של הישראלים המושקעים בה, התיקים של ישראל העובדת, המשיכו להתנפח השבוע למרות התביעה האולטימטיבית של מפלגת הציונות הדתית לחידוש הלחימה בעזה בתום 42 ימי הפסקת האש. שוק המניות אפוף אופטימיות, כמו בעידן אוסלו, כמו בזמנים אחרים שבהם הגיהינום הצליח להתחזות לגן עדן.
הגיון המשקיעים הוא כזה: לכאורה קלושים הסיכויים שסמוטריץ' ומפלגתו יסכימו לנסיגה מלאה מרצועת עזה ולשחרורם של מאות רוצחים נוספים בתמורה לשארית חטופינו היקרים בעזה, במסגרת שלב ב' של העסקה. נתניהו, במצבו הפוליטי המחמיר, ייאלץ להיעתר להם ולחדש את המלחמה. אלא שמצד שני קשה לראות אותם כופים את עמדתם הצודקת על עם ישראל. הוא משתוקק לראות פה את אחרון החטופים, וכבר לא משנה לו מה המחיר.
בפעם השנייה מאז ההתנתקות, חובשי הכיפות הסרוגות נותרים חסרי אונים מול כיסופיו של שאר הציבור לצאת מעזה, כיסופים שטופחו בהשקעת ענק של התקשורת הממוסדת. היא תחריש פה אוזניים ותקרע עולמות אם נתניהו ייכנע לסמוטריץ' או אם עשרות חטופים ושבויים יושארו במנהרות חמאס כדי לאפשר את שיבת בן־גביר לממשלה. ערוץ 14, בכל הכבוד, עדיין חלש מכדי להשיב מלחמה, ולפחות כרגע הוא בכלל בעד העסקה, נחשו למה. הציונות הדתית מנועה מלעשות שימוש טכני בקומץ המנדטים שלה כדי להמרות את פי העם בסוגיה כה רגישה. הוא מעדיף את חיי החטופים על הכרעת חמאס, ובמצב העניינים הנוכחי יש מניעה מעשית וערכית לפעול בניגוד לרצונו. קול המון כקול ש־ד־י, גם אם זה לא בדיוק כתוב בתורה.
רק אירוע חיצוני כגון תקיפה באיראן, או פרובוקציה קשה של חמאס, עשויים לשבש לכאן או לכאן את הנחות היסוד של הבורסה. ובכל מקרה, כבר בקרוב יצטרכו להתקבל החלטות קשות לא פחות מאלו הנוגעות לדרום. הראשונה שבהן היא מה קורה בתום 60 ימי הפסקת האש עם חיזבאללה: צה"ל נסוג מדרום לבנון או נשאר?
ישראל, כך דווח שלשום, מבקשת מממשל טראמפ להסכים להישארותה בחמישה מוצבים לאורך הגבול, וטרם ברור אם הממשל יסכים. נחכה ונראה. צה"ל בוודאי לא יישאר ברצועת ביטחון לאורך כל קו הגבול. הוא נשען על ההערכה שחיזבאללה ספג מכה איומה במלחמה ובשל כך אין טעם בחיכוך עכשווי איתו ברצועת הביטחון החדשה והזמנית. כחמשת אלפים מחבלים לבנונים נהרגו, ומתחת להריסות יש עוד 1,500 מחבלים נעדרים. כל המטכ"ל החיזבאללאי חוסל, למעט שני חברים, וגם הדרג הזוטר עבר גילוח אכזרי: המח"טים, המג"דים ומפקדי הפלוגות. בניגוד לחמאס, ארגון הטרור הלבנוני מתקשה מאוד לייצר חלופה פיקודית ולגייס לוחמים זוטרים, עקב בעיה מורלית קשה. רוח הלחימה שלו בשפל חסר תקדים, בין השאר מפני שכמעט כל העדה השיעית תומכת הטרור נעקרה מאדמתה, 1.6 מיליון נפשות, שליש מתושבי לבנון כולה. דעת הקהל בביירות שונה מזו שבעידן נסראללה, והראיה לכך היא בחירת הנשיא וראש הממשלה – אצבע בעינו של חיזבאללה. העין השנייה נפגעה במבצע הביפרים.
עקרונית, מסביר לי מומחה רם דרג ממערכת הביטחון במהלך ביקור בצפון, חיזבאללה יכול להתארגן לאיטו מחדש, אולי אף לנסות להחדיר הנה חוליית טרור, אבל כל התשתיות התת־קרקעיות שלו במרחב המאיים ישירות על יישובינו – אינן עוד. גם המרחב המיוער עבר תהליך הכחדה, בעיקר בגזרה המערבית. נשארו עדיין כמה אלפי רקטות, אך כבר לא היכולת לירות אותן באופן מאורגן. סוריה, משענתו הגדולה של חיזבאללה עד לפני כשלושה חודשים, איננה עוד. צבא לבנון מייעל בהדרגה את הטיפול שלו בשארית עיזבון האמל"ח של נסראללה, על פי הנחיית הפקחים האמריקנים ודרישות ישראל. "מה שלא מטופל – צה"ל מטפל", נאמר לי.
ומה יהיה בכפר כילא, שאלתי כדי להבין את הגורל המיועד לשאר היישובים הצמודים לקו המגע. האם נגזר על תושבי מטולה לראות בשיקום הכפר השכן, שתושביו עשו הכול כדי להשמיד אותם? התשובה הייתה שגם אם כילא תשוקם אזרחית, צה"ל לא יאפשר עוד לשקם את השכבה הפח"עית שלה. הוא נחוש לאכוף בקפדנות את ההחלטה שלא לאפשר לאויב הצפוני לחזור להוויה של ערב 7 באוקטובר, ומקווה לשכנע בנחישותו גם את תושבי הצפון.
רובם טרם שבו לבתיהם. מתוך 24 אלף תושבי קריית־שמונה ערב המלחמה, ולמרות השקט המתמשך, חזרו עד כה רק כחמשת אלפים. גם מצב השיבה לקיבוצים ולמושבים עגום למדי. הם לא בוטחים במוצבים שצה"ל נערך להקים בחזית כל יישוב. אם הוא אכן ייסוג בקרוב לגבול הישן, יהיה קשה עוד יותר להחזיר אותם, כל עוד הם יקבלו פיצוי נדיב מהמדינה על גלותם, אבל יש גם גבול למה שהיא יכולה לעשות למענם. בסופו של דבר, אפילו במרכז הארץ אי אפשר להבטיח לאף אחד ביטחון מלא ושוטף.
