שחרור החטופות השבוע המחיש את התובנה המעניינת של ר' שניאור זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב"ד (שיום פטירתו חל היום), על הפסוק "ואהבת לרעך כמוך". האחווה בין היהודים, טוען אדמו"ר הזקן, איננה מבוססת על "אמנה חברתית" רציונלית נוסח ז'אן ז'אק רוסו, או על סולידריות אזרחית טבעית. היא חורגת הרבה מעבר לברית גורל בין פרטים המתמודדים עם אויב משותף.
האחווה היהודית מבוססת על קשר גנטי רוחני בין "כל נפש מישראל, למגדול ועד קטן, שכולן מתאימות ואב אחד לכולנה". זוהי אחווה מיסטית הנחווית כאחווה ביולוגית, "ולכן נקראו כל ישראל אחים ממש, מצד שורש נפשם בה' אחד, רק שהגופים מחולקים" (ספר התניא, פרק לב). התיאור הרדיקלי הזה מסביר משהו מעוצמת הרגשות שהתפוצצה פה השבוע.
הטמפרטורה באולפנים מול צילומי החטופות ברכבי הצלב האדום חרגה הרבה מעבר למפגן סולידריות טבעית. היא שיקפה סנטימנט אותנטי בציבור: מיליוני ישראלים מרגישים קשר דם ממשי לדורון, רומי ואמילי, וביום ראשון השבוע הם הזילו דמעה כאילו האחיות או הבנות הביולוגיות שלהם שוחררו. הקתרזיס הרגשי שהתפוצץ פה הוא סימפטום לכאב הבלתי נסבל שהחברה הישראלית חוותה משבעה באוקטובר, רק מלדמיין את הסבל שעוברים החטופים בשאוֹל החמאסי. הכאב הזה הוא הדלק במנועי תנועת המחאה לשחרור החטופים, גם אם מממני ההפגנות פועלים מאינטרס פוליטי טהור, והחטופים מבחינתם הם עוד קרדום לחפור בו, בדיוק כמו יוקר המחיה, הגז, הקורונה והצוללות.
השימוש הפוליטי של תנועת המחאה בכאב החטופים לא משנה את התשתית הממשית של האחווה: זוהי סולידריות עזה, מיסטית כמעט, הגואה על גדותיה עד לרמה שהיא מטביעה את האינטרסים שלה עצמה. היהודים מחוברים זה לזה בסימביוזה עזה כל כך, עד לרמה שהיא מתמרצת את הטרוריסטים לחטוף עוד מהם. העוצמה שלנו היא החולשה שלנו.
זה מוביל אותנו לקונפליקט החריף של מקבלי ההחלטות. כי בסוגיית הביטחון הלאומי של ישראל, אין אירוע שמזמן התנגשות חריפה יותר בין המוח ללב מאשר מצוקת החטופים. המוח יודע שזוהי עסקה מופקרת עם השטן, שהתוצאה הוודאית שלה תהיה הנצחת תת־תרבות הפרוטקשן והחטיפות של ארגוני הטרור. אולם מוח המעיים שבבטן לא יכול לשאת את הכאב ואת האשמה "עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ". הוא גורם לנו לבעור מקשת שלמה של רגשות עזים.
אחד האתוסים החשובים של האדמו"ר הזקן הוא "מוח שליט על הלב": כשצריך לקבל החלטות רציונליות לטובת הכלל, יש לבכר את ההיגיון על הרגש. אבל הטעות הגדולה של הימין הייתה שהוא ניסה להכחיש ולהדחיק את הרגש, במקום להכיר בו, לחוות אותו ולפעול איתו.
מוח המעיים המפעיל את המערכת הרגשית שלנו, וכולל מיליוני חיישנים המעוררים בנו את "תחושות הבטן", איננו מכשול שצריך לצלוח אלא סנסור פלאי המאפשר לנו לקלוט מידע שהשכל לא מסוגל לקלוט. המפתח הסודי למערך הזה הוא היכולת להרגיש כאב: בלי הכאב לא היינו מבחינים ביופי, כפי שבלי החושך לא היינו רואים את האור. היכולת לחוש כאב היא זו שפותחת בתוכנו את העולם הרגשי, שגם הוא מצב צבירה של מידע שאיננו נגיש למוח הרציונלי. היכולת להרגיש את חוסר המושלמות, את הסופיות, את האנושיות, את העצב ואת מוגבלות הקיום, היא גם השער אל הנשגב ואל המסתורי.
ומאחר שהכלל מורכב מפרטים, מה שנכון לפרט נכון גם לכלל. אם משבעה באוקטובר ועד היום הייתה ממשלת ישראל משדרת אמפתיה עמוקה, אותנטית, רציפה והמשכית לסבל ולכאב של החטופים, היה לה הרבה יותר קל להגן על מדיניות המבכרת את טובת הכלל על טובת הפרט, ולעמוד על עיקרון שלפיו אין ולא יהיה משא ומתן עם השטן. נתניהו היה יכול לאמץ את המדיניות של ארה"ב ובריטניה, שאינן מנהלות משא ומתן עם ארגוני טרור על שחרור חטופים, למרות הדי־אן־איי המיוחד של היהודים.
אבל מרגע שהמאבק לשחרור החטופים הפך ל"כאב של השמאל", והמצלמות בוועדות הכנסת תיעדו נבחרי ציבור בימין המביעים חוסר כבוד למשפחות החטופים, הממשלה הלכה ואיבדה את הלגיטימציה להחזיק במדיניות אחראית. זו לא נתפסה עוד כעמדה מוסרית אותנטית, אלא כערלוּת לב ואדישות לגורלם של החטופים. הממשלה למדה על בשרה את מה שלומד כל סטודנט שנה א' לפסיכולוגיה: היא הדחיקה את הרגש, ונענשה בכך שהרגש החל לנהל אותה.
עונש או מניעה?
כרגע אנחנו שקועים עמוק בתוך הבוץ של עצמנו, ומה שנותר לנו הוא בעיקר לצמצם נזקים ולחתוך הפסדים, מה שמוביל אותנו לבחינה מחדש של סוגיית עונש המוות למחבלים. הנושא הזה עולה מעת לעת לשיח הציבורי, ובאופן די שיטתי נדחה על הסף, גם בטור זה.
יש סיבות טובות להתנגד לעונש מוות: מנימוקים פרגמטיים המביאים בחשבון את המחיר המדיני שתשלם ישראל בעולם, את הפגנות הענק שיתלקחו באירופה ובארה"ב אם יהיו פה נידונים למוות, ואת התמריץ הדתי לשהידים, ועד נימוקים ערכיים, מהמסורת היהודית שביטלה את דיני הנפשות, ומהערכים הליברליים של מדינת ישראל. בתמצית, א־לוהים נתן נשמה לאדם ורק הוא ייקח אותה ממנו.
הכאב הבלתי נסבל שהחברה הישראלית חוותה משבעה באוקטובר, הוא הדלק במנועי תנועת המחאה לשחרור החטופים, גם אם מממני ההפגנות פועלים מאינטרס פוליטי
עם זאת, במדינת ישראל אין עונשי מוות אבל יש סיכולים ממוקדים. ההבחנה בין השניים, שתוקפה על ידי בג"ץ, פשוטה מאוד: סיכול ממוקד איננו עונש אלא מניעה; לא גמול אלא הגנה עצמית. הסטטיסטיקות המבהילות שהציג שב"כ, ולפיהן 80 אחוזים מהמחבלים המשוחררים חוזרים לעסוק בטרור, משנות את משוואת השיקולים בדיון על עונש המוות.
ספירלת החטיפות והעסקאות יוצרת מצב שאין בישראל מאסר עולם אפקטיבי למחבלים. הרוצחים השפלים ביותר ישוחררו במוקדם או במאוחר, ורובם המכריע ישוב לרצוח יהודים. מניעת טרור והגנה על חיי יהודים היא פיקוח נפש הקודם לכל שיקולי הנגד שפורטו לעיל, מה שמוביל למסקנה שעונש מוות איננו עוד "עונש" אלא "מניעה". בדיוק כמו סיכולים ממוקדים.
השתקה יקרה
תביעות ההשתקה הן האיום הגדול ביותר על עיתונות חופשית בישראל. מעשה שהיה כך היה: איש עסקים שכיכב בתחקיר שפרסמתי פה פעם, הגיש נגדי ונגד העיתון תביעת פיצויים בגובה 3 מיליון שקל. כתב התביעה התפרס על פני חוברת עבה של קרוב למאה עמודים. משפטית הוא היה במשקל נוצה, שכן התחקיר היה יצוק מבטון, ממוסמך ומבוסס על שורת עדים שרובם התראיינו בפנים גלויות.
אבל להליך המשפטי יש דינמיקה משלו. העיתון נזקק לשירותיו של צוות עורכי דין שעמל על כתב הגנה מקיף. בשלב גילוי המסמכים דרשנו מהתובע לחשוף אסמכתאות הקשורות לחברות שבבעלותו, אשר לטענתו נפגעו מפרסום התחקיר. כפי שצפיתי, הוא הבין שאור השמש לא יעשה טוב לפעילות העסקית המפוקפקת שלו, וביקש "לסגור את התיק בפשרה".
אני רציתי להמשיך את ניהול התיק עד תום, אולם מנהלי החשבונות שיקפו לפניי את המציאות: עד לגילוי המסמכים הוציא העיתון כ־120 אלף שקל על הייצוג המשפטי. אילו היינו ממשיכים עד לפסק הדין, העיתון היה צפוי להוציא סכום דומה נוסף. התביעה הייתה נדחית, אולם התובע, במקרה הטוב, היה נדרש לשלם הוצאות משפט בסך 40־50 אלף שקל בלבד.
למערכות עשירות כמו חדשות 12 המפיקות תוכניות תחקירים, ההוצאות הללו הן חלק מהתוכנית העסקית והן יודעות להכיל אותן. לעיתון מודפס המבוסס על מנויים ומודעות, הדילמה הרבה יותר קשה. בעלי הון מושחתים לא צריכים לנצח בתביעות השתקה, די להם להגיש אותן כדי להרתיע עיתונים מלפרסם תחקירים. החלטה טרייה של השופט נעם סולברג היא ניצוץ ראשון של תיקון העוול. ההחלטה ניתנה בעניינו של פעיל בתנועת "משחררים את האסי", שנתבע על ידי קיבוץ ניר־דוד.
תביעת השתקה מוגדרת ככזו כאשר "ברי כי המטרה ביסוד התביעה איננה קבלת הסעד המבוקש, אלא להתריע ולהטיל אפקט מצנן על נכונותו של הנתבע להשתתף בדיון ציבורי ולהביע את דעתו". זהו "שימוש לרעה בהליך שיפוטי". כיצד מזהים תביעת השתקה? סולברג מציע מבחנים: עילת תביעה חסרת יסוד או גבולית, פערי כוחות בין בעלי הדין, דרישת פיצוי מופרז ונטול בסיס, בחירת נתבע רנדומלי בין כמה נתבעים פוטנציאליים, מכלול התנהלות התובע ועוד.
הפתרון הטוב ביותר הוא דחיית תביעות השתקה על הסף, אולם סולברג קובע שמדובר בסעד בעייתי שכן לפעמים יש צורך לברר עד תום את עובדות המקרה ("עלות דחייתה של תביעה ראויה עולה על עלות ההחלטה על המשך בירור תביעה לקויה"), ולכן מציע שינוי במדיניות הטלת הוצאות המשפט.
אם תביעה מסוימת התבררה עד תום והשופט מבין שמדובר בתביעת השתקה, עליו להטיל "הוצאות משפט הולמות, בשיעור גבוה מן הרגיל, על מנת למנוע מצב שבו תביעות השתקה הן מהלך נטול סיכונים". קשה להפריז בחשיבותה של ההלכה החדשה לחופש הביטוי בישראל. נקווה רק שתיושם כראוי.
