בבוקר שאחרי ניצחונו של דונלד טראמפ בבחירות 2016, קיבלתי הודעה ממכר אמריקני ותיק וליברלי, שכמה ימים קודם לכן קבעתי איתו להיפגש לארוחת בוקר. "מצטער", הוא כתב לי, "ניאלץ לבטל את הפגישה, אני ומשפחתי עומדים כרגע בתור בקונסוליה הגרמנית כדי להוציא דרכון". הלך־הרוח בקרב האליטה הדמוקרטית אחרי בחירתו של טראמפ לקדנציה הראשונה היה תמהיל של תדהמה, כעס, עלבון וזעם. הפגנות אורגנו, מחאות צעדו, אך גם מי שארגן לעצמו מדינת מפלט האמין בתוככי ליבו שמדובר בתאונה, תקלה חד־פעמית שתתוקן במהרה, והסדר הישן והטוב תכף יחזור לקדמותו.
זה אכן קרה. מבחינת הליברלים בארה"ב, בחירות 2020 הוכיחו שטראמפ הוא נטע זר בפוליטיקה האמריקנית. ביידן גבר עליו, גם אם לא באופן משכנע במיוחד, והחיים שבו למסלולם התקין. אך באופן שעשוי להיראות תמוה, אותו מכר – שהוא ובני משפחתו כבר אוחזים היום גם באזרחות גרמנית – היה נשמע השבוע אדיש להשבעתו של טראמפ לקדנציה שנייה.
ככלל, אפשר לחלק כעת את המחנה הליברלי בארה"ב לשלושה חלקים: הראשון, ובכן, עבר צד והצביע לרפובליקנים. השני נתון בהלם מוחלט, תוך תחושת תבוסה עמוקה וייאוש קיומי שברוב המקרים מובילה לסוג של אפתיה או אדישות. החלק השלישי, שמורכב ממספר אנשים לא גדול אך משקלו הסגולי עצום, הוא האופורטוניסטים. אלה אנשים עשירים מאוד וחזקים מאוד, שבחושיהם העסקיים החדים הבינו מהר מאוד לאן אמריקה הולכת בעתיד הנראה לעין, ובלי להתבלבל נטשו באחת את תפיסת העולם הסדורה והשמאלית שלפני רגע הם נופפו בה. מארק צוקרברג, מנכ"ל מטא והבעלים של אינסטגרם, ווטסאפ ופייסבוק, הוא הדוגמה הבולטת בהקשר הזה, אבל הוא ממש לא לבד.
עד לפני שנים ספורות, הקונצנזוס בקרב אנשי מדע המדינה ומכוני הסקרים קבע שהדמוגרפיה האמריקנית צועדת במובהק שמאלה, ושום דבר לא יכול לעצור אותה. תהליכי עיור מואצים, עלייה במספר המהגרים ומגמות ילודה שונות הביאו למסקנה הזו, שגובתה במערכות בחירות ארציות שבהן הדמוקרטים זכו שוב ושוב לרוב הקולות. שיטת האלקטורים אומנם אפשרה כמה פעמים לנשיאים רפובליקנים להיבחר אף שקיבלו פחות קולות מיריביהם הדמוקרטים, אבל לכולם היה ברור שאלה דמדומיה של האופציה הרפובליקנית להכניס נשיא לבית הלבן. שימו לב לנתון המדהים הבא: עד טראמפ ב־2024, הפעם האחרונה שבה נשיא רפובליקני זכה לרוב במספר הקולות הכולל התרחשה עשרים שנים קודם לכן, בבחירות 2004, שבהן ניצח ג'ורג' בוש הבן את ג'ון קרי.
בחירות 2024 הקריסו את הקונצנזוס הזה לחלוטין, ולא מפתיע שצוקרברג הבין זאת מהר מכולם, כמי שמחזיק בידיו מידע בסדר גודל עצום על מגמות פוליטיות וחברתיות בארה"ב. לא רק שטראמפ זכה באופן משכנע בקול הפופולרי אחרי שניצח בכל שבע המדינות המתנדנדות, תוצאות הבחירות הוכיחו שאותו "אוהל גדול" דמוקרטי, שעמד על תילו כמעט מאה שנים והכיל את כל קבוצות המיעוט בחברה האמריקנית, פשוט לא קיים יותר. זה נכון בעיקר בגלל ההיספנים, שהעניקו לדמוקרטים משענת אלקטורלית משמעותית במשך עשורים. בתהליך סוציולוגי מרתק שחמק לדמוקרטים מתחת לרדאר – ושהפך בין השאר את פלורידה ממדינה מתנדנדת לאדומה – הדור השלישי של ההיספנים כבר לא רואה בעצמו מיעוט, ושוקל שוב את אופי הצבעתו. יותר ממחצית הגברים ההיספנים וקצת פחות ממחצית הנשים ההיספניות הצביעו לטראמפ ולמועמדים רפובליקנים. עם כל הכבוד ליהודים (3% מהאוכלוסייה) ולשחורים (13%), ההיספנים הם כיום כעשרים אחוז מאוכלוסיית אמריקה, ומגמות ההצבעה שלהם משתנות במהירות ימינה.
המכה המורלית שהדמוקרטים חטפו, וההבנה שנחתה עליהם כי ישנו סיכוי לא רע שאמריקה נכנסת לעידן שמרני שרק ילך ויתעצם, מסבירות את גודל הקטסטרופה והשפל העמוק של הליברלים באמריקה כיום, על סף ארבע שנים של טראמפ.
אבן הדומינו הראשונה
הנשיא ה־47 נכנס אפוא השבוע לתפקידו במצב שונה לחלוטין לעומת 2016. הוא מנוסה יותר, מתוכנן יותר, כמעט בלי אופוזיציה – במפלגתו ודאי אבל כאמור גם ברחוב האמריקני, בשני בתי הקונגרס ובבית המשפט העליון – ובעצם יכול לעשות כמעט ככל העולה על רוחו.
ניסיון לנבא מה יקרה בארבע השנים הללו נידון כמעט אוטומטית לכישלון, כשמדובר ב"קלף משוגע" שנמצא בשיא כוחו ועוצמתו. ובכל זאת, ננסה לעשות זאת בעזרת שני פרמטרים היסטוריים: הקדנציה הקודמת של טראמפ, ואופי הקדנציה השנייה של נשיאי עבר. כשמכניסים את השקלולים האלה למשוואה מרובת הנעלמים הזו, אפשר להתחיל לעבוד.
תוצאות הבחירות הוכיחו שאותו "אוהל גדול" דמוקרטי, שעמד על תילו כמעט מאה שנים והכיל את כל קבוצות המיעוט בחברה האמריקנית, פשוט לא קיים יותר. זה נכון בעיקר בגלל ההיספנים
בכל הקשור לענייני פנים, ברור מהימים הראשונים ששתי הסוגיות העיקריות שיעסיקו את הממשל החדש הן הגירה ואנרגיה. שורת צווים נשיאותיים בנוגע למתרחש בגבול מקסיקו כבר מחוללים שינויים בשטח, כמו ביטול מיידי של יישומון שדרכו יכלו מהגרים בלתי חוקיים לקבוע פגישה עם קצין הגירה סמוך לגבול. החלטה נוספת ומעוררת מחלוקת, שוודאי תגיע לפתחו של בית המשפט העליון בטענה שהיא סותרת את החוקה, היא לא להעניק עוד אזרחות אוטומטית לתינוקות שנולדו בתחומי ארה"ב להורים שאינם אזרחי המדינה. טראמפ צפוי ליזום מבצעי גירוש שיחרגו מאזור הגבול ויתמקדו בערים גדולות ברחבי ארה"ב, כדי לתת לתומכיו תחושה שיש בעל־בית חדש שפועל ברצינות לשנות את המצב הבלתי נסבל, שבמסגרתו מיליוני אנשים מגיעים לארה"ב ללא אישור כדי להשתקע בה.
הנושא השני הוא כאמור אנרגיה. האמריקני הממוצע לא סולח לנשיא שבתקופתו כל גלון דלק לרכב הפרטי הכאיב יותר בכיס. ביולי 2022 הגיע המחיר לשיא של כל הזמנים, עם יותר מחמישה דולרים לגלון. אולי זה הרגע שבו נחרץ גורלה של קמלה האריס, סגנית הנשיא היוצא. היום המחיר עומד על קצת יותר משלושה דולרים, עדיין רחוק מאוד משני דולרים לגלון ששילמו האמריקנים רק בשנת 2020. כדי להגיע למחיר הרצוי, טראמפ יפעל בשני מישורים. האחד הוא האצה נוספת של קידוחי נפט, במקביל להחזרת כריית הפחם במדינות "חגורת החלודה". בנוסף הוא ישאף לשקט מזרח־תיכוני שיאפשר למדינות ערב – בעיקר סעודיה – לספק את הנפט באופן סדיר ולהוריד את המחירים. וכאן אנחנו מגיעים למדיניות החוץ שלו.
לוח הזמנים של טראמפ עשוי להתנגש עם לוח הזמנים הישראלי, שגורס כי אי אפשר לדחות את הטיפול באיראן לעוד שנתיים
אין ספק שלטראמפ וממשלו יש פינה חמה מאוד לישראל. עם זאת, צריך להביא בחשבון את האגף הבדלני במפלגה, המיוצג בידי סגן הנשיא ואנס, שפחות מתלהב מהתערבויות אמריקניות בנושאי חוץ, ודאי במלחמות. משיחות עם גורמים רפובליקניים עולה שהנתיב של ממשל טראמפ ברור מאוד: יצירת צבת דיפלומטית, כלכלית, ואם צריך גם צבאית שתסיים את המלחמה באוקראינה – שגם היא משפיעה על שוק האנרגיה העולמי – ותביא להשלמת הסכמי אברהם בדמות הסכמי שלום בין ישראל לסעודיה (ואולי גם עם קטאר; בקרב חלקים בממשל יש שאיפה רחוקה כזו).
את כל הדברים הללו מעוניין טראמפ להשיג בחצי הראשון של הקדנציה שלו, כל עוד מוקדי הכוח בוושינגטון מצויים בידיו, לפני בחירות האמצע שבהן הוא עלול לאבד אחד מהם. לאחר מכן יתפנה הממשל לניסיון ממשי לשבור סופית את מפרקתו של הציר השיעי, כלומר פגיעה בגרעין האיראני ותקווה להחלפת המשטר שם. לוח הזמנים הזה עשוי להתנגש עם לוח הזמנים הישראלי, שגורס כרגע כי אי אפשר לדחות את הטיפול באיראן לעוד שנתיים. ממשלת ישראל תצטרך לנהל סביב העניין הדרמטי הזה שיג ושיח מורכבים מול ממשל טראמפ, אף שאהדתו לישראל, כאמור, ברורה ומובהקת.
סיום המלחמה בעזה הוא אפוא מבחינת טראמפ אבן הדומינו הראשונה, שאמורה לגרום לתגובת שרשרת ולהדים חיוביים מבחינת המערב שיורגשו בירושלים, בריאד, בדוחה ובטהרן. ביד השנייה ישאף טראמפ לחלוק עם סין את ההגמוניה העולמית באופן שימנע משבר עם המעצמה העולה ממזרח. לא נראה שתהיה לטראמפ סבלנות לגורמים שינסו לעצור את הפסקת האש מול עזה, שמבחינתו היא ההתחלה של כל הדברים הגדולים שהוא שואף לבצע במדיניות החוץ. זו אולי בשורה לא נעימה למי שתובע נחרצות שישראל תחזור להילחם בחמאס בזמן הקרוב, אבל לפחות כרגע נראה שהקלפים של טראמפ אינם כוללים תוכנית כזו, ומוטב להפנים זאת.
