רבים מבכירי מערכת המשפט הישראלית התייצבו בימים שני ושלישי השבוע בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל אביב, לרגל כנס שהתקיים בה לכבודה של נשיאת בית המשפט העליון לשעבר, אסתר חיות.
כנסים מעין אלו נערכים תדיר כמחווה של כבוד לשופטים בכירים שפרשו מכהונתם, אך הפעם היה האירוע חגיגי במיוחד. כשנה ורבע לאחר פרישתה של חיות מכס השיפוט, היה זה כעין פיצוי לנשיאה לשעבר, שטקס הפרישה החגיגי שתוכנן לה בוטל בעקבות המלחמה שפרצה ימים ספורים לפני יום הולדתה ה-70. הדוברים בכנס שפעו מילים חמות על מורשתה של חיות, פסיקותיה והאופן שבו הנהיגה את המערכת. ממלא מקום נשיא בית המשפט העליון, השופט יצחק עמית, שיבח בנאום נרגש את "איכויותיה המקצועיות והאנושיות יוצאות-הדופן", וציין את "תרומתה המשמעותית של הנשיאה חיות למשפט הישראלי", אף שלא כלל בדבריו ולו דוגמה אחת קונקרטית לפסק דין המהווה תרומה שכזו. אולי מפני שלא היה קל למצוא פסיקה משמעותית כל כך שיצאה ממקלדתה.
בהתאם למסורת המקובלת נחתם הכנס בנאום חגיגי של כלת השמחה. דברי הנשיאה בדימוס כללן הרהורים מפוכחים ואפילו מעניינים על תפקידו של שופט, ועל היחסים המורכבים שבין משפט וצדק, תוך שיתוף הקהל בסיפורים מתוך כמה תיקים שנחרתו במיוחד בזיכרונה. אך חיות לא הסתפקה בכך, ואת שיאו של הנאום הקדישה למתקפה נחרצת על מתווה לוין-סער לשינוי שיטת בחירת השופטים, שהוצג באותו בוקר בוועדת החוקה של הכנסת. אף שהמתווה הנוכחי שונה מאוד מתוכניתו המקורית של השר לוין, טענה חיות בתוקף שמדובר באותה תכנית ממש, "לצערי, למרות הימים הקשים שעוברים על כולנו, ולמרות הצורך לשלב זרועות במאמץ משותף לקום יחד מן השבר שחווינו, יש מי שסבור כי זוהי שעת כושר לקדם תכנית, שאותה כיניתי עוד בינואר 2023, כתכנית לריסוק מערכת המשפט", תקפה הנשיאה לשעבר. "בל נטעה, הניסיון להציג את המתווה המקודם בימים אלה, כמתווה 'פשרה' ו'כהסכמה רחבה' איננו אלא אחיזת עיניים. מדובר באותה גברת בשינוי אדרת. אותה פוליטיזציה, אותה מכה אנושה לעצמאותה, לאי-תלותה של הרשות השופטת, וממילא לזהותה הדמוקרטית של המדינה".
הנשיאה בדימוס לא חייבת לאהוב את המתווה החדש. מותר לה להתנגד לו ולסבור שהוא יזיק למערכת המשפט, אף שהיה ראוי אולי לנמק מעט יותר ברצינות את ההתנגדות, כיאה לשופטת מכובדת. ניתן היה לצפות שחיות תנסה להסביר מדוע לדעתה מדובר במתווה נורא כל כך ולא תסתפק בהפרחת סיסמאות כדוגמת "פוליטיזציה" ו"ריסוק מערכת המשפט". אך גם אם הציפייה להתנגדות מושכלת ומנומקת מוגזמת, ראוי היה לפחות שהנשיאה לשעבר תאמר אמת בנאום פומבי שכזה, ולא תפריח מליצות שבינן ובין המציאות העובדתית אין כל קשר. המתווה החדש בשום אופן איננו "אותה גברת בשינוי אדרת", כהגדרתה של חיות. בניגוד להצעתו המקורית של השר לוין שקודמה בכנסת עד לסף חקיקה והעניקה לקואליציה כוח מכריע בבחירת השופטים, ההצעה הנוכחית של לוין וסער יוצרת איזון. היא מונעת לחלוטין מצב שבו המחנה הפוליטי הנמצא בשלטון יוכל להפוך את בית המשפט העליון לסניף שלו.
למען האמת, יש משהו כמעט אירוני בהאשמותיה של הנשיאה בדימוס לפיהן המתווה החדש ייצור "פוליטיזציה" של מערכת המשפט. אם יש פוליטיזציה במערכת המשפט, דומה שניתן לראות אותה בראש ובראשונה בהתנהלות של העומדות והעומדים בראשה של המערכת הזו בשנים האחרונות. פעם אחר פעם מתייצבים נשיאי בית המשפט העליון באופן מובהק לצידו של מחנה פוליטי מסוים. במקום לראות תמונה רחבה ולשאוף לפשרה, מתעקשים העומדים בראש המערכת לאחוז בעמדות הקיצוניות ביותר ולהוביל קו נחרץ של "הכל או לא כלום". הסירוב של הנשיאה חיות אפילו להושיט יד ולהביע נכונות להידבר, מבטא לא רק את הפוליטיזציה שעוברת המערכת בראשה היא עמדה, אלא גם ניתוק עמוק שהולך ונוצר בינה ובין חלקים גדלים והולכים בחברה הישראלית.
חיות וחבריה הולכים ומאמצים גישה יוריסטוקרטית קיצונית, לפיה השלטון צריך להיות אך ורק בידי אנשי המשפט. כל ניסיון של נבחרי הציבור, ולא משנה אם מימין או משמאל, להשפיע על דרכה של מערכת המשפט, הוא בעיניהם "פוליטיזיציה". וזו, אם תרצו, מורשתה האמיתית של השופטת חיות, ואותה "תרומה משמעותית" שעליה דיבר השופט עמית מבלי לפרט את טיבה. קו ישיר מחבר בין פסק הדין המכונן היחיד שנתנה חיות בעשרות שנותיה במערכת המשפט, בנושא ביטול עילת הסבירות, ובין הנאום המשתלח נגד מתווה לוין-סער. מאחורי הנאום, ממש כמו מאחורי פסק הדין, עומדת תפיסה יורסטוקרטית מעוותת של המושג "עצמאות מערכת המשפט". לפיה הגישה הזו, מערכת משפט עצמאית היא מערכת כל יכולה, שלאיש אין סמכות להשפיע על המתרחש בה. מבחינתה של השופטת חיות, אם שופטי בית המשפט העליון החליטו שהם רשאים לבקר את סבירותן של החלטות הרשות המבצעת, איש איננו רשאי לשלול זאת מהם, גם לא הרשות המוסמכת לכונן חוקה. ואם המחוקק העניק לשופטים בזמן מן הזמנים את זכות הווטו על בחירת שופטים נוספים לבית המשפט העליון, לא ניתן יותר לשלול אותה. שער הכניסה לבית המשפט יהיה נתון מעתה ועד עולם לשליטתם של השופטים, וכל ניסיון לאתגר את השליטה הזו הוא לא פחות מאשר "מכה אנושה לעצמאותה, לאי-תלותה של הרשות השופטת, וממילא לזהותה הדמוקרטית של המדינה", כלשונה.
בנאומה הלינה חיות במרומז על כך שהמתווה, שהוצג לציבור כ"פשרה", גובש בשיח פנים קואליציוני, אך ממש באותה הנשימה היא הוכיחה שאין מנוס מכך. אין כל טעם בניסיון לשיח עם הזרם היוריסטוקרטי השולט כיום בבית המשפט העליון, אם אלו הנחות היסוד שעל פיהן הוא פועל. לא נותר אלא לקוות שמהלכיהם של השרים לוין וסער יצליחו לשנות את המאזן בתוך בית המשפט העליון, ולחלץ אותו מידיה של אותה אליטה קיצונית שהשתלטה עליו.
