יהודי משגע היה אליעזר בן־יהודה. יהודי שהנחיל לנו מילים רבות כמו בובה, אווירון, זהות ודגדוג, ונאבק בכל האמצעים על דיבור וכתיבה בשפה העברית. יום הולדתו ה־101, שחל השבוע, הפך ליום השפה העברית. בשנים שאין בהן מלחמות, החגיגות כוללות הפנינג (סליחה, תחיגה) עם כיתובים מיוחדים על קרטוני חלב, אירועי חג עירוניים ושלטי ענק בקניונים. השנה יש פחות פסטיבלים, אבל עדיין העברית כאן, חיה ובועטת. בן־יהודה ורבים אחרים שעמלו על תחיית השפה יכלו רק לדמיין עד כמה נחיה ונחלום ונכעס ונאהב באמצעותה.
האמת היא שאני קצת בסכסוך עם השפה העברית. לשון הקודש, שכל מילה בה היא עולם עם שורשים עמוקים וענפים רחבים. כבר שנה ורבע ששפת האם שלי לא נענית לי. אין בה די בשביל לבטא ולהוציא לאור את הרגשות שלי. לפעמים המילים הקיימות הן על יד, לפעמים אפילו זה לא. מילים שהביעו פעם את כל כולי, הן כעת צל חיוור לתחושות עמוקות, קיומיות, של צער, אהבה, געגועים, הערכה וכיסופים ולעוד מנעד שלם של הלכי רוח שהתהווה בתוכי.
אבל יום הולדת לבן־יהודה, אז חוגגים. ולכבוד המאורע פרסמה האקדמיה ללשון עברית את שלוש המילים שהעם בישראל בחר בהן כמילות השנה.
במקום הראשון: "חטופים". הגיוני. כל העם דאג ודואג לחטופים שלנו. גם מי שחושב שהדרך להוציא אותם ממצר עוברת דרך עסקה, וגם מי שדורש לעשות את זה אחרת, בלי סיוע הומניטרי או שחרור מחבלים. אנחנו מתפללים ופועלים למענם כל יום כבר שנה ורבע. זה העם שלנו, עם שמקדש את החיים, עם של יחד ושל ערבות הדדית. גם בימים קשוחים מאוד, אני שמחה שכאלה אנחנו.
במקום השני נבחרה המילה "גבורה". כל כך הרבה אנשים היו צריכים השנה להתגבר כל בוקר כדי לקום, או כדי לצאת שוב למילואים, או כדי לשאת את הריחוק מהבית כי הם מפונים. כמה אנשים גיבורים מסרו את כל מרצם וכוחם כדי להילחם למען העם הזה וכדי למצוא ולחלץ את החטופים. כמה גיבורים שילמו על כך בחייהם, בשלמות גופם או נפשם.
המושג השלישי שבחרו המצביעים בסקר של האקדמיה הוא "הותר לפרסום". כבר שנה ורבע ליבו של עם שלם נסדק עם כל הודעת איוב שכזו, והכאב נוכח לא רק אצל המשפחות הגרעיניות אלא גם בחיי הקרובים, החברים והקהילות. העם ממשיך ללוות ולהיות עם המשפחות, מתפלל ל"הותר לפרסום" אחר, כמו אלה שהיו לנו השבוע, של הבאת אורון שאול הביתה, של שחרור חטופים, של שמחות.
שלוש המילים הנבחרות שזורות זו בזו, כמו צמח שמשתרג בתוך עצמו. כמו צרור אחד שאין להפריד אותו.
להקשיב ברצינות
השבוע ליוו אותי שלוש מילים אחרות: עסקה, הפקרה ושיתוק. עסקה היא מושג מכובס ששייך לעולם העסקים. זהו ביטוי שמתאר שני אנשים בני דעת שחותמים על מסמכים, כשהאחד נותן תשלום והשני נותן תמורה. במקום זה, המילה הזו מתארת כעת סחר בבני אנוש חפים מפשע שנחטפו מבתיהם והוחזקו בתנאים תת־אנושיים, והם מוחלפים באלפי מחבלים, תתי־אדם, שדם של ילדים, נשים וגברים על ידיהם, וכל מה שהם רוצים הוא להמשיך להרוג, לפגוע ולהשמיד. חלק נוסף של ה"עסקה" מתאר את חזרת המנגנון החמאסי לפעולה. אני לא יודעת מה הדיל הזה, אבל הוא לא עסקה. אמרתי לכם שהשפה העברית צריכה לעבור שדרוג והרחבה.
המילה השנייה שהלכה איתי השבוע היא הפקרה. זו מילה שאני לא אוהבת. לא השתמשתי בה מעולם. סיגל קראוניק, אלמנתו של אריק הגיבור, רבש"ץ בארי, אמרה שהפקרה היא מעשה שעושים בכוונה תחילה. לכן, לדבריה, היא ואנשי הקיבוץ שלה לא הופקרו ב־7 באוקטובר. נכון, היה מחדל, אבל איש לא התכוון להפקיר. אני מסכימה איתה. גם הפעם, ב"עסקה" הזו הממשלה איננה רוצה ברעתם של אזרחיה. אבל התחושה היא של הפקרת הציבור הישראלי, ותושבי יהודה ושומרון וירושלים יותר מכולם.
הממשלה משחררת את המחבלים האלה כשלקחי העבר לנגד עיניה, והיא זוכרת את הפנים והשמות של הנרצחים מעסקאות קודמות. איינשטיין אמר שזו טיפשות לחזור על אותה פעולה ולצפות לתוצאה אחרת. העניין הוא שכאן אנחנו עוסקים בחיי אדם. והכאב הצורב של המשפחות השכולות על שחרור מרצחי קרוביהן. לאן נעלם החוזה בין האזרח למדינה שלפיו המדינה תשמור על חייו? לא רק שהמדינה לא הצליחה להגן על קורבנות הטרור, עכשיו היא משחררת את רוצחיהם. אין לתאר.
כבר שנה ורבע ששפת האם שלי לא נענית לי. מילים שהביעו פעם את כל כולי, הן כעת צל חיוור לתחושות עמוקות של צער, אהבה וגעגועים
כל זה הביא אותי לשיתוק עמוק.
אבל מביטים קדימה. לפנינו שנת לשון עברית חדשה, ואני כבר חושבת על המילים שהייתי רוצה שייבחרו בשנת המאה ושתיים לבן יהודה. מילים שיהיו חלק מהמציאות החדשה שלנו: התקפיות, הקשבה וביטחון.
ובכן, התקפיות. החטופים צריכים להשתחרר ולזכות לשיקום. זה איננו עניין פרטי. החטיפה היא אירוע לאומי, והמדינה חבה לכל החטופים את השיבה הביתה. השאלה היא כמובן איך. המצב שהגענו אליו בעקבות העסקה צריך להיות מתוקן בעזרת שינויים מרחיקי לכת בתפיסה הצבאית והמדינית. עלינו להיות ראשונים להתקיף. למנוע הפגנות, זליגות וירי. לא לפחד לעורר ארגון טרור מורדם, אויבינו אף פעם לא ישנים. לא להתבלבל ממושגים כמו הומניטרי או בלתי מעורבים, למדנו שגם זה פייק. להיות התקפיים בכל הזירות.
המילה השנייה היא הקשבה. צריך להתחיל להקשיב ברצינות למה שאויבינו אומרים, לתוכניות ולכוונות שלהם. הם תמיד אמרו בגלוי אבל אנחנו זלזלנו. הגיעה העת לקחת אותם ברצינות ולהקשיב, גם להם וגם להתרעות של הדרגים הזוטרים ודרגי הביניים בצבא שמנטרים את המידע ומעבירים אותו הלאה. להקשיב גם לדעות פחות מקובלות.
והמילה האחרונה היא ביטחון. פעם הייתי אומרת שלום, אבל המושג הזה נראה לי גדול ורחוק ואולי אפילו מופרך. ביטחון לכל עם ישראל בכל הגבולות וגם בתוככי הארץ הוא מושג מספיק לעת עתה. הלוואי שנחזור לדבר עליו ובעיקר להרגיש אותו. הכול תלוי בנחישות של המנהיגים שלנו.
ofralax@gmail.com
