אם בפרשת שמות כמעט נעלמו השמות מן האופק, כפי שהודגם כאן בשבוע שעבר, פרשת וארא פותחת בשיחה בין א־לוהים למשה על אודות שמו של האל, שלאחריה חוזרים השמות לעם ישראל:
וַיְדַבֵּר אֱ־לֹהִים אֶל משֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה'. וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁ־דָּי, וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם.
ה' אומר למשה כי הוא מתגלה אליו בשם אחר מזה שנגלה בו לאבות: בעוד לאבות הוא נגלה בשם "אל ש־די", למשה עצמו הוא נגלה בשם הוי"ה.
מבין הפרשנים שדנו בנושא, פרשנותו של אבן־עזרא נשמעת הקרובה ביותר לפשט. לפי אבן־עזרא (בעקבות רב שמואל בן חפני גאון), השם "אל ש־די" הוא שם התואר של האל, שמשמעותו "מנצח ותקיף" (משורש שד"ד), בעוד שם הוי"ה הוא שם עצם. ואולי ליתר דיוק יש לומר שם פרטי, שמו הפרטי של א־לוהים.
אך מה משמעות הדבר? מדוע לראשונה נגלה ה' בשמו הפרטי דווקא במצרים? ובכלל, מדוע סביב השחרור משעבוד מצרים אנו מוצאים עיסוק כה משמעותי בשאלת שמו של האל, שהחל למעשה כבר בפרשה הקודמת? מדוע עיסוק זה רלוונטי דווקא כעת, לעומת ספר בראשית שבו לא מצאנו עיסוק מהסוג הזה?
מבריאה להתגלות
הדיון על שמו של האל אינו מתחיל כאמור בהתגלות זו, שבאה לאחר ההופעה המאכזבת של משה ואהרן בפני פרעה, אלא כבר בהתגלות הראשונה של ה' למשה, במעמד הסנה שבפרשה הקודמת, שבו משה שואל את ה': "הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱ־לֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם, וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ, מָה אֹמַר אֲלֵהֶם?". בתשובה למשה, האל מזדהה בשני שמות שעניינם קרוב זה לזה: בתחילה בשם "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה", ולאחר מכן בשם הוי"ה: "ה' אֱ־לֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם… שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם, זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר".
כעת, בהתגלות השנייה, ה' מנגיד שם זה לשם "אל ש־די" שבו נגלה לאבות. ואכן, לאחר ההתגלות בשם הוי"ה למשה, כבר אין ה' נגלה יותר בשם "אל ש־די". השם "אל ש־די" מופיע חמש פעמים בספר בראשית, בהתגלויות שונות לאבות, ושוב אינו מופיע בכל התורה (הוא מופיע עוד פעם אחת נוספת בתנ"ך כולו, בנבואת יחזקאל; השם "ש־די" בלי "אל" מופיע עוד עשרות פעמים, רובם המוחלט בספר איוב ופעמיים בנבואת בלעם, קרי בהתגלות לאומות העולם).
בעקבות הבחנתו של אבן־עזרא (והבחנה דומה של ריה"ל, חברו ואולי מחותנו), ניתן לומר כי השם "אל ש־די" הוא שמו של אלוהי הבריאה, כיאה לספר בראשית שהוא ספר הבריאה, בעוד שם הוי"ה הוא שמו של אלוהי ההתגלות, כיאה לספר שמות – ספר ההתגלות.
כפי שכתב אבן־עזרא, "ש־די" הוא שם תואר שפירושו "זה השולט"; אלוהים בורא העולם הוא השולט בבריאתו ומנצח עליה. אנו עוסקים כאן באלוהים שאינו נוכח בעולם בגוף ראשון אלא נסתר ונעלם בתוכו, כמי שבראו ויצר את חוקיו. אלוהים זה משוחח אמנם עם יחידי סגולה כמו האבות (פעמים רבות בחזיון הלילה) ומלווה אותם בדרכם בחיים, אך אין הוא פונה מעולם אל עם וחברה. האבות, כפי שעמד על כך הרמב"ם (מורה נבוכים א, סג), מעולם לא נצטוו למסור מסר למישהו מאת אלוהים. אין הם נביאים במובן הבסיסי המוכר לנו של מושג הנביא שמתחיל במשה – שליח מאת האל להדריך בני אדם.
משה הוא האדם הראשון שנשלח להעביר מסר לבני אדם מאת ה'. פני האלוהים שנגלו בפני משה אינם של אלוהי הבריאה, אלא של אלוהי ההתגלות והדיבור. השם המסמן זאת הוא שם הוי"ה, שבשונה מהשם "ש־די" אינו מתייחס לכוחו של האל בעולם אלא לעצם נוכחותו, העוברת לראשונה מן הרקע אל קדמת הבמה. לכן משה, הנושא התגלות ישירה זו, הוא זה שבהמשך גם נותן תורה שהיא דבר האל לעם ישראל – תורה המתחילה בעצם הנוכחות האלוהית המתגלה: "אָנֹכִי ה' אֱ־לֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם".
יוצאים לאור
הפנייה של א־לוהים אל משה, ודרכו אל העם, חייבת להיפתח בהצגת שמו הפרטי של א־לוהים, בשם הוי"ה. כאן לראשונה נכנס א־לוהים בשיחה עִם עַם. וההקשר שבו נפתחת שיחה זו הוא משמעותי ביותר, שהרי מדובר כאן בגלות מצרים, בשעבוד שמהותו הייתה שלילת הסובייקט, שלילת האישיות של המשועבדים והפיכתם לעבדים חסרי פנים וקול ושם.
מתוך אותו משבר איום של מות הסובייקטיביות, של השעבוד הגמור המוחק את השם הפרטי, נגלה כעת א־לוהים בשמו הפרטי דווקא, ובשמו זה הוא פונה אל עם ישראל; בכך הוא מזמין אותם להיכנס לשיחה עימו שבה יזכו גם הם להשתחרר משעבוד מצרים ולקבל מחדש את שמותיהם הפרטיים.
אין זה מפתיע אפוא לגלות שבפרשתנו בני ישראל מקבלים סוף־סוף בחזרה את שמותיהם: "אֵלֶּה רָאשֵׁי בֵית אֲבֹתָם בְּנֵי רְאוּבֵן בְּכֹר יִשְׂרָאֵל חֲנוֹךְ וּפַלּוּא חֶצְרֹן וְכַרְמִי…". לאחר מכן מופיעה רשימת שמותיהם של כל בני השבטים השונים, ובתוכם גם הוריהם של משה ואהרן, עמרם ויוכבד, אלה שבפרשה הקודמת הוצגו רק בתור "איש מבית לוי" ו"בת לוי", וכעת נחשפים בשמותיהם הפרטיים.
היציאה מן הגלות אל ההתגלות נפתחת בהחייאת השם ובקריאה בשם הפרטי, שסמלו הוא אולי לבת האש העולה מתוך הסנה הבוער, הקוראת בשם ונענית בנוכחות ה"הנני". או בלשונו של פרנץ רוזנצווייג (המתפלמס עם "פאוסט" של גתה, המכריז כי "השם אינו אלא הד ועשן"):
לא הד ועשן הוא השם כי אם אומר ואש. אכן, יש לקרוא בשם ולהודות: אני מאמין בו!
נדב כהן הוא ממייסדי "ישיבה מזרחית" בירושלים
