"תמיד יהיה לי רק טוב" לא עזר לי כשהבן שלי נפצע קשה בעזה

לפני כשנה קיבלנו את אחת משיחות הטלפון המפחידות בחיינו: "מדברים כאן מצה"ל, אתם ההורים של דביר? הבן שלכם נפצע קשה בעזה, ואנחנו בדרך לאסוף אתכם לבית החולים". קשה לתאר את רגעי האימה בדרך לבית החולים, במכונית צבאית, כאשר הדבר היחיד שאתה יודע הוא שהבן שלך פצוע קשה. הנשמה כמעט פורחת. במקרה שלנו, ולאחר כמה שעות של מתח כבד מנשוא, התבשרנו על נס: הכדור פילח את הצוואר של בננו מצד לצד, אך בניגוד לכל חוקי הסטטיסטיקה, לא נפגעו איברים חיוניים. חזרנו לנשום. לאחר כמה ימים התחלנו את השיקום, וברוך ה' דביר הולך ומחלים.

למרות הסוף הטוב, זו הייתה אחת החוויות המטלטלות בחיינו. לא רק בגלל רגעי האימה שנצרבו בנפש, אלא גם בגלל השאלות הגדולות שנותרו ללא מענה: במה זכינו? מדוע דווקא הבן שלנו ניצל? מדוע אחרים נהרגו או נפצעו קשה ולא החלימו? האם זהו מקרה או יד ה'? ואם זו יד ה', מהי משמעותה?

שאלות מעין אלה, של מי ניצל ומי לא, מי יחיה ומי ימות – הן שאלות אמוניות עתיקות, אך גם שאלות פסיכולוגיות המטלטלות את הקיום האנושי. ברמה הדתית, האדם המאמין שואל כיצד מנהל אלוהים את עולמו. זו לא רק שאלה על שכר ועונש ("צדיק ורע לו"), אלא שאלה על עצם הקשר בינינו ובין ריבונו של עולם. המאמין שואל את עצמו: מה נתון לאחריותי ומה מסור בידי האל? כיצד אני יכול להשפיע על יחסים אלו? האם התנהגותי האחראית תציל אותי, או שמא תפילותיי ומעשי הטובים?

שאלת ההשגחה היא גם פסיכולוגית ותודעתית, שאלה של משמעות החיים. אנשים שחווים אירועים קשים שואלים את עצמם האם לכל זה יש ערך ומשמעות, ומדוע זה קרה לי ולא למישהו אחר. כך למשל, רבים מאלה שיצאו בשלום מהמלחמה נושאים איתם תחושה קשה של אשמת הניצול. שמעתי מחיילים שחבריהם נפלו בקרב והם רואים אותם בחלומותיהם כשהם קוראים להם להתחלף איתם בהר הרצל. "הייתי כאן מספיק זמן, עכשיו תורך", אומר המת בחלום, והחי מתעורר בבעתה ושואל את עצמו מדוע אני ניצלתי וחברי לא.

המשמעות והתקווה שהאדם מעצב לעצמו הן חלק מתהליך השיקום. אבל כיצד מספרים סיפור כזה אם אין סיבה למה שאירע? איך אפשר לקום בבוקר אם אין תכלית והכול אקראי? אומרים שלאנשים דתיים קל יותר להתמודד עם אסונות משום שהם מאמינים ש"הכל מלמעלה". אבל מהי משמעותה של אותה השגחה?

העולם כתיאטרון בובות

אחד המנסחים הבולטים של מושג ההשגחה בפרשנותו הרווחת בימינו ר' נחמן מברסלב. לשיטת ר' נחמן, שיש לה שורש במקורות חסידיים ומוקדמים יותר, השגחת ה' היא טוטלית, כוללת וגם אישית. "בכל דבר (יש) רצון השם יתברך" (ליקוטי מוהר"ן יז), ובכלל זה ב"שירת העשבים" (ב, סג). העולם הריאלי אינו "אמיתי", אלא התגלות אלוהית מרומזת המעבירה מסרים רוחניים לאדם (א, נד). ממילא, האתגר האמוני העמוק הוא לעזוב את השכל האנושי הרגיל ולהאמין ש"כל מאורעותיו הם לטובתו" (א, ד), ולכן ברור גם ש"אין שום ייאוש בעולם כלל" (ב, עח).

לא בכדי, את מילותיו של הלהיט העכשווי "עוד יותר טוב" כתב הרב שלום ארוש, מרבני ברסלב המובילים. שיר זה מבטא בתמצית את הגישה הברסלבית: ה' יתברך הוא כמו אבא אישי שלי, הוא תמיד אוהב אותי ותמיד יהיה לי רק טוב.

ר' נחמן אינו מתעלם מהקשיים שבעולם. להפך, כוחה של ברסלב הוא בהצבת זרקור על הנפילות, המרה השחורה והקשיים. ר' נחמן ידע לחדור לעמקי הנפש ולהבין שהרציונליזם הקר והחומריות הגשמית אינם יכולים לספק משמעות לאדם. ר' נחמן, שהתמודד בעצמו עם קשיים רבים, התבטא בשנינות: "הנה הכל אומרים שיש עולם הזה ועולם הבא… אפשר יש גם עולם הזה גם כן באיזה עולם, כי בכאן נראה שהוא הגיהנום כי כולם מלאים יסורים תמיד" (ליקוטי מוהר"ן ב, קיט). אך יחד עם זאת, ר' נחמן מבטיח שהאמונה המוחלטת היא הדרך לישועה ולמשמעות. "אין שום עצה ותחבולה להינצל… כי אם לברוח להשם יתברך ולעסוק בתורה". אם רק נצליח לשנות את נקודת המבט, להתחזק באמונה ולהבין שהייסורים נועדו כדי שנתעורר ונחזור אל ה', אז באמת יהיה לנו יותר טוב. שהרי מה צריך אדם יותר מאשר ליווי צמוד של הקב"ה?

קטונתי מלחלוק על רבי נחמן, ואולי לא הבנתי נכון את משנתו העמוקה, ואולם חובתנו להצביע גם על הבעייתיות והסכנות שטמונות בה. אם הכול מלמעלה והכול רק שאלה של פרספקטיבה אמונית, אז בשביל מה לפעול בעולם הזה? אתפלל, אאמין, לא אתייאש, והכול יהיה רק טוב. עינינו הרואות כיצד רעיונות אלו גורמים ללא מעט מחסידי ברסלב להסיר מעצמם את האחריות על החיים "האמיתיים", ולהתרכז בעבודה פנימית רוחנית.

הבעיה היא שהרעיונות הללו הם כבר ממש לא נחלתם של אנשי ברסלב בלבד. התפיסה שאין חוקיות לעולם והכל מתנהל לפי רצון ה', הפכה לתפיסה חרדית רווחת המשמשת כהצדקה להתחמקות מאחריות חברתית וציבורית.

בשיחה לתלמידי ישיבות שפורסמה באתר כיכר השבת, ביקשו רבנים ליטאים לנמק מדוע שומעי לקחם אינם צריכים להתגייס. כדי להסביר את ההשקפה החרדית הם השתמשו למעשה בעולם המושגים של ר' נחמן. "העולם מתנהל רק עם רוחניות", אמר הרב יצחק מאיר רובין מירושלים, "והגשמיות זה כמו תיאטרון בובות" שמפעיל הקב"ה. לדבריו, כשרופא מבצע ניתוח "זה החלק הגשמי שאנחנו רואים בעיניים שלנו", אבל כדי שהניתוח יצליח יש צורך בסייעתא דשמיא, קרי ברכתם של גדולי הדור.

הרב שלמה ברויאר, המנהל הרוחני של ישיבת בית מתתיהו בבני־ברק, השתמש בטרמינולוגיה דומה: "הסיבה האמיתית לכל מה שמתרחש בעולם זה רצונו יתברך, הגזירה". אמנם הקב"ה תלה את רצונו בהשתדלות ובמעשים שלנו, אבל "הסיבה האמיתית למה שקורה זה מעשינו". ואל נא נחשוב שהכוונה היא למעשינו הגשמיים; מדובר כמובן על "מעשינו הרוחניים, לימוד התורה שלנו, קיום המצוות שלנו, הדבקות שלנו בקדוש ברוך הוא, ה'עשיית רצונו'. זו הסיבה האמיתית".

המהלך ברור: אם הדבר היחיד שמניע את העולם הוא הקשר שלנו לקב"ה, מובן מדוע אסור לחרדים להתגייס. הרי "עלינו, על הגב שלנו, על הגב המסכן שלנו – כל המלחמה תלויה. ומי שלא מאמין בזה, אז הוא כופר בעיקרי הדת… לא חייל, לא מטוסים, לא שום דבר, רק הוא לבדו. וכלי המלחמה שלו זה אנחנו. אנחנו, התורה שלנו, ההתמדה שלנו… כך צריכה להיות ההשקפה האמיתית של כל בן תורה. אני, אני (בחור הישיבה) הלוחם".

התפיסה שהכול נקבע משמיים בהתאם לפעילות הרוחנית שלנו עשויה להעניק משמעות דתית עמוקה לחיים, אבל במקביל היא משחררת מאחריות על העולם הזה. אם הכל מאיתו יתברך, אז מדוע לצאת ולעבוד? מדוע להתגייס? תפיסה זו הופכת לחמורה יותר כאשר היא מטילה את האחריות על מישהו אחר. אחרים ילכו לצבא, יפרנסו אותנו ויטפלו בנו בבית החולים. ואותם אחרים צריכים עוד לומר לנו תודה משום שבזכות תפילתם ולימודם הם ניצחו במלחמה. אם יסרבו להכיר בכך, הם כופרים.

התפיסה שהכול טוב והכול מלמעלה עשויה אפוא להתבטא בשיר קצבי שממלא אותנו שמחה ואופטימיות, אבל זהו גם רעיון מסוכן שמערער את הקיום האנושי והחברתי במובנו הבסיסי ביותר.

לא עובד אצלנו

את המזור לנפשי מצאתי דווקא בכיוון ההפוך, אצל רבנו משה בן מימון. הרמב"ם סלד לחלוטין מתפיסת ההשגחה האישית. המחשבה שאלוהים "עובד אצלנו" נתפסה אצלו כעבודה זרה. הרמב"ם לא התייחס כמובן למשנתו של ר' נחמן, שנולד יותר מ־600 שנה אחריו, אבל את התפיסה שלפיה אין טבע בעולם והכל נגזר "מלמעלה", הוא הכיר וזיהה עם אסכולת האשעריה המוסלמית, שהוא תקף אותה בחריפות.

נקודת המוצא של הרמב"ם היא הבחירה החופשית. "יסוד תורת משה רבינו וכל ההולכים אחריה הוא שהאדם הוא בעל יכולת גמורה, כלומר שהוא בטבעו ובבחירתו וברצונו עושה כל מה שיכול האדם לעשות" (מורה נבוכים ג, יז, בתרגום מפעל משנה תורה; ראו גם הלכות תשובה פרק ה). אם אין לבני אדם בחירה חופשית מלאה, מבחור הישיבה ועד הרופא והטייס, אזי אין משמעות לשמירת מצוות, להימנעות מעבירות ולקיום האנושי.

ר' נחמן ראה את חוקי הטבע כפיקציה, שהרי הכול מושגח ונשלט מלמעלה; הרמב"ם לעומתו ראה את הטבע ככפוף לחוקיות מופלאה שצריכה לעורר בנו את אהבת ה' (הלכות יסודי התורה, ד, יג). ר' נחמן חשב שלכל עשב יש ניגון משלו, ואילו הרמב"ם כתב ש"איני מאמין כלל שהעלה נפל בגלל ההשגחה עליו" (מו"נ ג, יז). אין זו מקריות במובן של מזל או אקראיות; העולם פועל לפי סדר סיבתי ובהתאם לחוקי הטבע, שאותם יצר האל בגדלותו האינסופית.

האחריות על העולם מוטלת על האדם, שנדרש להיות חכם ונבון כדי להימנע מאסונות ולתקן אותם, שהרי ה' אינו מתערב בבחירה האנושית. "שאת טבע פרטי בני האדם ה' אינו משנה בשום אופן בדרך נס" (מו"נ ג, לב). הרע בעולם נובע בעיקר מהחלטות אנושיות שגויות ומאינטרסים אנוכיים, אלא שבני אדם אינם מוכנים להכיר בכך: "ומפגמינו אנו צועקים וקוראים לעזרה… ומייחסים זאת לה'" (מו"נ, ג, יב). בניגוד לדברי הרב רובין על כך נסרארללה נהרג "כי כך הקב"ה גזר, שבשנייה הזו הוא ייהרג… על ידי 82 טון פצצות", הרמב"ם היה אומר שנאסרללה נהרג על ידי טייסי צה"ל. ובניגוד לאמירה כאילו הצלחת הניתוח תלויה בברכתו של רב זה או אחר, הרמב"ם היה ממליץ על לימודי מדע ורפואה, שכן לאנשים יש "דמיונות שווא" כיוון שהם אינם יודעים את "טבע החומר השפל של העולם הזה" (מו"נ ג, כה).

אלא שכאן עולה שאלה קשה מנשוא. אם הכול בידינו, מה מקומו של אלוהים בעולם הזה? מהי המשמעות של עשיית מצוות ועמידה בתפילה אם הן אינן משנות את המציאות? אם העולם מתנהל לפי חוקי הטבע, מה ההבדל בין התפיסה הדתית לחילונית?

זוהי שאלה קשה, ועלינו להעמיק בדברי הרמב"ם כדי לנסות ולרדת לסוף דעתו. מצד אחד הוא שולל בחריפות את הגישה החילונית שהוא מייחס לאריסטו ולאפיקורס (מו"נ ג, יז). הרמב"ם מאמין בהשגחה וגורס שיש קשר בין האל לעולם ולאדם. אבל הרמב"ם לא עושה לנו חיים קלים. הוא מצמצם את ההשגחה למי שמשגיח על עצמו ומתקרב לה' באמצעות שכלו ולא באשליות רגשיות. אפילו התפילה והמצוות נועדו בסופו של דבר בעיקר כדי לתקן את עצמנו, ולא כדי להשפיע על ה'. הרמב"ם מסרב בעקביות להסיר מעצמנו את האחריות, וטוען שהתנהגותנו האנושית והדתית מכתיבה את רמת ההשגחה עלינו.

אכן הדברים אינם פשוטים, ונראה שהרמב"ם משאיר אותם עמומים במכוון. בני האדם אינם מסוגלים להבין באמת את טיבה של ההשגחה האלוהית. אנחנו משתמשים במילה "השגחה", אך משמעותה האנושית ומשמעותה ביחס לאלוהים שונות באופן מהותי. "אין משמעות השגחתו כמשמעות השגחתנו ולא משמעות הנהגתו את ברואיו כמשמעות הנהגתנו ואין להם הגדרה משותפת כמו שחושב כל נבוך" (מו"נ ג, כג). אם אחד ניצל והשני נפגע, ייתכן אפוא שמדובר בעניין סטטיסטי או על מקרה שבו הרוח הסיטה את הכדור ימינה או שמאלה. אנחנו לא באמת מסוגלים להבין את חוקיות העולם ואת דרכי השגחת ה'.

זהו סוד האמונה של הרמב"ם. דווקא משום שהקב"ה "לא עובד אצלנו", אנחנו יכולים להיות מאמינים. "אם ידע זאת האדם יקל עליו כל אסון, והאסונות לא יוסיפו לו ספקות לגבי האלוה – האם הוא יודע או אינו יודע, והאם הוא משגיח או מזניח – אלא יוסיפו לו אהבה, וכמו שאמרו חכמינו ז"ל, עושים מאהבה ושמחים ביסורין". מציאותה של השגחה בעולם משחררת אותנו מתפיסת חוסר הפשר. ועם זאת, אנו אחראים לגורלנו, לבריאותנו, לפרנסתנו, לביטחוננו וגם לקשר שלנו עם הקב"ה.

הרמב"ם חוזר ומזהיר מפני השתקעות בעשייה החומרית ונטישת העבודה הרוחנית, אך גם מפני הצד השני של המטבע, הזנחת תיקון החברה. הדרך להידמות לאל, חותם הרמב"ם את מורה הנבוכים (ג, נד), היא לדעת את ה' אך גם לעשות "חסד משפט וצדקה בארץ". ההידמות והקירבה לאל אינם אמורים להפוך אותנו לאנשים חסרי היגיון; להפך, עלינו להידבק בדרכי ה' כדי לשפר את עצמנו ולתקן את העולם. אלוהים ברא את העולם והניח לפתחנו ולבחירתנו את האחריות לתיקונו. אם לא נעשה זאת, הקב"ה לא יבוא ויציל אותנו מעצמנו.

הרמב"ם מבקש לחנך אותנו לאמונה שבאה מתוך אחריות לעשות טוב. אנחנו בוחרים לעשות את הטוב והנכון לא כדי לקבל שכר או להימנע מעונש, אלא משום שזהו הדבר הנכון. "עושה האמת מפני שהוא אמת וסוף הטובה לבוא בכלל" (הלכות תשובה י, יב). יש רע בעולם, והקב"ה נתן לנו כלים לתקן אותו. כלים אלו כוללים את התורה והמצוות את הקשר לקב"ה, וגם את הבנת עולם הטבע והמחויבות המוסרית לתיקון החברה. יש כאן שילוב מופלא של אחריות וענווה, רוחניות ואנושיות, אמונה באדם ואמונה באלוהים.

בלי אשליות

האם תפיסה זו משכנעת? האם שיטתו הרציונלית של הרמב"ם טובה יותר מהמיסטיקה של ברסלב והחברה החרדית? אלו ואלו, ורעיונות נוספים, דברי אלוהים חיים. באופן אישי אני מעדיף את גישתו של הרמב"ם המשקפת את השכל הישר, ונדמה לי שגם חברינו החרדים והברסלבים יסכימו לכך בסתר ליבם, שהרי גם הם ימהרו לעזוב את דף הגמרא וסידור התפילה אם חלילה יראו את ילדם טובע במים. הם גם לוחצים על נציגיהם בכנסת שיסדירו להם הנחות בארנונה ובמעונות היום; הם לא באמת מאמינים שתפילתם תסגור להם את החודש.

הרמב"ם איננו מוכר לנו אשליות. זה לא קיטש שאפשר לשיר אותו. יש השגחה בעולם, חובתנו הדתית והמוסרית היא להתגייס ולצאת למלחמה, ומי שעושה זאת עלול להיפגע כי אלו חוקי הטבע. גישתו של הרמב"ם איננה מבטיחה סוף טוב למשפחה השכולה ולפצוע המתקשה לצאת מהדיכאון. הקב"ה לא מבטיח לנו טוב אם לא נתנהג טוב. יש משמעות גדולה לעולם, יש משמעות לחיים שלנו, אך באחריותנו לחפש אותה, מתוך אמונה ואחריות גם יחד.

ד"ר נתנאל פישר הוא ראש החוג למדיניות ציבורית במרכז האקדמי "שערי מדע ומשפט"