פרק א' של המשבר החוקתי סביב התיקון של עילת הסבירות, הסתיים בנוקאאוט מהדהד של היוריסטוקרטים (המאמינים בשלטון השופטים) הקיצונים בהובלת חיות, וברוב דחוק בעליון של 8-7. כעת, אנחנו בפתחו של פרק ב'.
בעוד שפרק א' עסק בתיקון מינורי של עילה שלא נעשה בה כמעט שימוש בעולם (הסבירות), הרי שפרק ב' עוסק ב"גביע הקדוש" – הוועדה לבחירת שופטים. הכיוון ברור – בית המשפט העליון יפסול את התיקון החוקתי שמאמץ את מתווה לוין-סער ואת מתווה שי-שמחי בטענת "פוליטיזציה". כמו שהנשיאה בדימוס חיות שסנדלה את השופטים העתידיים בבית המשפט העליון ימים ספורים לפני פרישתה עם חברתה השופטת ברון, כך עשה גם מ"מ נשיא העליון בדימוס עוזי פוגלמן, כשקבע שהידוק הבקרות הדמוקרטיות של נבחרי הציבור על משטרת ישראל עולה לכלל "פוליטיזציה" שמצדיקה את פסילת חוק בן גביר. בכך הוא הכשיר את השטח הדוקטרינרי לפסילה של עוד תיקון חוקתי, והפעם משמעותי יותר.
הניסיון החוקתי ההשוואתי מלמד שבכל מדינה דמוקרטית שבה ניתן כוח לבית המשפט לפסול חוקים, כלומר ניתן להם כוח פוליטי, הדבר כרוך גם בבחירת שופטים באמצעות נבחרי הציבור. מי שבאמת עושה פוליטיזציה הוא בית המשפט, שהכניס "פוליטיקה" למוסד שבמהותו אמור לעסוק ביישוב סכסוכים. מה שמכונה "פוליטיזציה" של הוועדה לבחירת שופטים הוא למעשה הסטנדרט הדמוקרטי שמחייב נשיאה באחריות דמוקרטית למי שמחזיק בכוח פוליטי רב עוצמה.
למרות שהשופטים טבולים בניגודי עניינים בסוגיית בחירת השופטים, הדבר איננו מונע מהם להביע את עמדתם בנוגע לתיקון החוקתי הנדון. חיות היא אמנם שופטת בדימוס, אבל פעם שופט תמיד שופט. חרף זאת, היא מרשה לעצמה להמשיך בגישת "אף שעל" ולכנות את פשרת יזהר שי ודדי שמחי "אחיזת עיניים" וכי מבחינתה, זו אותה תכנית "לריסוק המערכת". חיות תיזכר כנשיאה הכי פוליטית של בית המשפט העליון, ובנאום החריף שבו יצאה כנגד הרפורמה מבלי שהדבר מנע ממנה לפסול את עצמה כמי שדעתה משוחדת. בדומה, מי שרואה את עצמו כמועמד מוביל לתפקיד נשיא בית המשפט העליון, השופט יצחק עמית, שלח את השליח שלו, עו"ד ברק לייזר, היועץ המשפטי של בתי המשפט, לוועדת החוקה כדי לומר שהתיקון החוקתי הוא "פוליטיזציה" ולכן הוא מתנגד לו. נדמה לי שאף אחד לא יופתע אם הוא יוביל את הקו ההיפר-אקטיביסטי לטובת פסילת תיקון לוין-סער.
בעוד שחיות קראה בפסיקתה בעניין הסבירות להסכמה רחבה והצביעה על ההליך הלא תקין לשיטתה שבו תוקנה עילת הסבירות, היא לא מאוד הקפידה על הליך תקין של הכרעה משפטית באותו תיק, תוך שהיא מקצרת הליכים ומזרזת את הפסיקה כדי שתספיק לסנדל את בית המשפט העליון טרם פרישתה בפסק דין מונומנטלי.
בדומה, גם בעניין תיקון סער-לוין, שעוסק בבחירת השופטים עצמם, כל ההליך טובל בניגודי עניינים חריפים. כשברקע תלויה ועומדת עתירה שבה דנים שלושת שופטי בית משפט עליון זוטרים בנושא שיש לשלושת השופטים הבכירים, חברי הועדה לבחירת שופטים, אינטרס מובהק בקבלתם. קשה להניח שיש הפרדה אקוסטית ברורה בין שני ההליכים. זה מה שקורה כשבית המשפט נכנס לסחרור ולא יודע מתי לעצור. וברקע השופט עמית ממשיך להסתבך בצבר של פרשיות של ניגודי עניינים חריפים, כאילו הוא מורם מעם והסטנדרטים שחלים על כל עובד ציבור אינם חלים עליו.
בפעם הקודמת הממשלה צייתה לפסיקה השערורייתית בעניין הסבירות. הפעם קשה להניח שזה מה שיקרה. המשטרה כבר "נפלה", המטכ"ל "נפל" שלשום, השב"כ "ייפול בקרוב" – אם להשתמש בלשונם של הקפלניסטים. כוחות הביטחון לא יעמדו יותר לצד בית המשפט במשבר החוקתי הבא, וכל הקולות המתונים במחנה המרכז כבר לא יהיו לצידם, לאחר שנחשפו לעמדות הקיצוניות של היוריסטוקרטים, וזעקות השבר על "דיקטטורה" כלשונה של הנשיאה בדימוס ביניש על הצעה מאוזנת וסבירה (אף אם ראויה להתאמות מקצועיות) של השר לשעבר יזהר שי מסיעת "כחול לבן" והאלוף במיל' דדי שמחי – שתי דמויות שמייצגות יותר מכל את הכמיהה לאחדות בעם ישראל.
ההתנהלות של טראמפ בארה"ב מראה שיש לו אפס סבלנות ליוריסטוקרטים שעושים שימוש בלוחמת משפט כדי לסכל את רצון העם. זה מתחיל בסנקציות כנגד בית הדין הבינלאומי הפלילי בהאג, אבל זה יכול להתרחב לחוגים שמחריבים את הדמוקרטיה הישראלית בקרב היוריסטוקרטים הישראלים. וכן, הכוונה גם לאותם מרצים למשפטים מפורום המרצים למען הדמוקרטיה (כלומר, היוריסטוקרטיה) שבוחשים בפוליטיקה האמריקאית וחותרים להצילה מה"פופוליסט" טראמפ. אני לא אופתע אם יוטלו סנקציות על אותם גורמים ו/או תישלל מהן הוויזה לארצות הברית. הקפלניסטים כבר לא יוכלו לאיים בסרבנות. הכלי המושחת הזה כבר נשרף בשבעה באוקטובר.
הפעם, זה לא יעבוד ליוריסטוקרטים. העם כבר לא ישתוק.
