לא תופתעו לשמוע שבת הזוג של סקאר עזבה אותו, וביכרה את מופאסה על פניו, מה שהותיר אותו פגוע ומלא תחושת מרמור כואבת עד יומו האחרון. גם לא תיפלו מהכיסא כשתגלו שהמכשפה הרעה מן המערב (מ"הקוסם מארץ עוץ") ספגה בילדותה עלבונות צורבים מחבריה לספסל הלימודים בשל גון עורה הירקרק.
ז'אנר הסיפורים שמתחקים אחר הרקע האישי של הנבל ומספקים מגוון של נסיבות חיים קשות וטראומות מן העבר שמסבירות כיצד הפכה דמותו למעוותת בהווה, התקיים הרבה לפני "מופאסה" ו"מרשעת", שחורכים בימים אלו את המסך הגדול. למעשה, הוא עתיק הרבה יותר מימיו של הקולנוע. אנחנו יכולים למצוא אותו כבר בספרות המדרשית, שתולה את מעשיו של עמלק בכאב שנגרם לעשיו מידיו של יעקב, ומתארת בצבעים חיים את סיפור הרקע הכואב של יחסי המן ומרדכי. זה מודל ישן, שחורז את סרטי דיסני לאורך שנות האלפיים, מ"מליפיסנט" ועד "קרואלה". לא משהו שאמור לעורר הרבה מעבר לפיהוק.
אבל שני הסרטים החדשים, של דיסני ושל יוניברסל, צועדים צעד נוסף. שונה לחלוטין. הם לא מנסים להסביר מדוע הנבל הפך נבל, אלא מבקשים לספר לנו סיפור חדש, אחר, שבו הנבל בכלל אינו נבל. למעשה, בכל אחד מהסרטים דווקא יש נבל גמור, בלי שמץ מורכבות, רק שלא מדובר במי שחשבנו עליו מלכתחילה. ב"מופאסה" אנחנו לומדים שסקאר הציל בחירוף נפש את חייו של מופאסה. פעמיים. והוא אשר אימץ אותו בעצם אל תוך הלהקה. ו"מרשעת" (שמבוסס על ספר מ־1995) מתאר עולם שבו המכשפה ה"רעה" היא למעשה לוחמת צדק חתרנית שנאבקת בשלטון מושחת ומסואב.
וכצופה, בשלב מסוים אתה רוצה למחות: אבל רגע, הם רשעים, אני יודע שהם רשעים. אנחנו מדברים על סקאר, למען השם. הוא היה בא אליי בסיוטים בלילה! שלא לדבר על המכשפה הרעה, שצרחותיה האכזריות עודן צרובות בי, מהצגה לא לחלוטין תואמת גיל שצפיתי בה בילדותי. אך אולפני דיסני הולמים בך בחזרה: ומי אמר לך בכלל שהוא רשע? אה, זה היינו אנחנו? שבסרט המצויר לא החמצנו שום טריק חזותי להבהיר לך שהאריה השדוף, המעוות, בעל העיניים הירוקות־צהובות והרעמה המרושלת, השחורה, הוא גילום הרוע המוחלט? וטרחנו להוסיף לו נימת קול לעגנית ולאפוף אותו צללים כהים בגווני ירוק־סגול? אז מה? מי אמר לך ששחור זה צבע של רשעים? גזען! עובדה שהנבל בסרט החדש שלנו הוא דווקא אריה לבן! חוץ מזה, נניח שאמרנו, מי אמר שאמרנו את האמת? מישהו עשה לנו בדיקת עובדות? רק חמור מאמין לדברים שמשדרים בטלוויזיה בלי בדיקת עובדות.
ב"מופאסה" עוד אפשר להצביע על התנהלות מעט בעייתית של סקאר, וגם הסרט מעניק לה הצדקה, ומתאר כיצד הוא שב עליה בתשובה שלמה, אנחנו יכולים להבין שיש בו משהו לא סימפטי. המקרה של "מרשעת" קיצוני יותר. לאורך כל היצירה המכשפה נותרת צדיקה גמורה. סמל של תום ויושר שנאבק למען השכבות החלשות ללא משוא פנים. ואתה שואל את עצמך: רגע, אז מה גרם לי בכלל לחשוב שהיא רעה? ואתה נזכר שמי ששלח את דורותי להרוג את המכשפה היה הקוסם מארץ עוץ. ומבין שאת כל המידע שלך, את הקריאה של כל הסיטואציה, קיבלת היישר מפיו של נוכל ובדאי. שבדיוק כמו דורותי וחבריה, כל הזמן הזה רומיתָ.
כצופה, בשלב מסוים אתה רוצה למחות: אבל רגע, הם רשעים, אני יודע שהם רשעים. אנחנו מדברים על סקאר, למען השם. הוא היה בא אליי בסיוטים בלילה!
סרטי הנבלים הקלאסיים ביקשו לגרום לנו שבפעם הבאה שבה נראה אדם רשע נגלה כלפיו גם שמץ של חמלה. הם ביקשו לגדל דור של אנשים עם ראייה מורכבת, של לוחמים שיורים ובוכים. אך כשאתה יוצא מ"מרשעת" או מ"מופאסה" לא ברור לך לאן לכוון את הרובה. אם הסיפורים הכי מכוננים של ילדותך מתבררים כשקר, הרגש לא עובר תהליך של עידון אלא סחרור. המפגש עם האפשרות שרשע הוא בסך הכול מיתוג שלילי, מנטרל את האפשרות להכריע או לשפוט.
אבל דווקא היצירות הללו הן גם הזדמנות להתקומם ולומר בכל זאת: אני יודע מי זה סקאר. ראיתי איך הוא משחק בעכבר חסר אונים בסצנת הפתיחה המפורסמת. גם המכשפה הרעה היא באמת רעה. במו עיניי ראיתי איך היא מנסה ללא היסוס לשרוף את הדחליל. אז עם כל הצער וכל הטרגיות, לו אני דורותי, הייתי פעם נוספת שופך עליה את המים.
