לפעמים סרט מצליח ללכוד ברגע אחד קטן מורכבות אנושית גדולה. זה קורה ב"הערת שוליים" של יוסף סידר, כשפרופ' אוריאל שקולניק עומד מול ועדת פרס ישראל ובליבו ידיעה מייסרת: טעות אדמיניסטרטיבית פשוטה הובילה להודעה שגויה – אביו, ולא הוא, יקבל את הפרס היוקרתי. בחדר הקטן והחנוק מתרחש עימות שהוא הרבה מעבר לוויכוח אקדמי. זהו מאבק בין שני עולמות: ראש הוועדה, פרופ' גרוסמן, פניו חרושות קמטים כמו מגילה עתיקה, מייצג את הממסד הישן והדידקטי – את האמת הצרופה והבלתי מתפשרת. מולו ניצב אוריאל, איש הרוח המתקדם והרגיש, שמתחנן בפני הוועדה לעשות את הבלתי מתקבל על הדעת – להעניק את הפרס לאביו, אף שלא לכך התכוונו, רק כדי לא לשבור את ליבו. "אם אני מספר לו על הטעות הזאת, אני קובר את הקשר שלי איתו לתמיד", הוא מפציר בפני יו"ר הוועדה. "אין בגידה גדולה יותר באביך ובעקרונותיו ממה שאתה מבקש ממני", אומר לו גרוסמן, "עם כל הביקורת שיש לי עליו, אביך מעולם לא הכשיר טעות רק כי זה נוח. זה הופך את כל המנגנון לקרקס". "לא", קוטע אותו אוריאל בלהט, "זה אומר שיש דברים חשובים יותר מהאמת". "כמו אביך", אומר לו גרוסמן, "אני כן מבין במחיר שמשלמים על עיגולי פינות". "די כבר עם האמת הזאת", מטיח אוריאל בפניו, "כמה אגרסיות ואלימות אתם מחביאים תחת הכותרת הזאת, 'אמת'. נמאס לי מהרומנטיקה הזאת שלכם".
הדיאלוג הזה הדהד בראשי לאורך כל מוצ"ש שעבר, ערב שחרור החטופות. כאשר מגיבים ברשת טענו שזאת עסקה גרועה ושזאת בכייה לדורות, הבנתי אותם. הם הציגו אמת קשה ונוקבת. ובניגוד לריב האקדמי ב"הערת שוליים", כאן באמת מדובר בחיים ובמוות. אבל נדמה שלכולם, גם לתומכי העסקה הנחושים ביותר, ברור שלשחרור המחבלים עלול להיות מחיר דמים עתידי כבד. אז מדוע הם תומכים בה בכל זאת? האם זו החלטה לא רציונלית? האם באמת אפשר תמיד לעשות את השיקול המחושב?
יש רגעים בחייה של אומה שהם מעבר לרציונל. יש רגעים שבהם אין לנו את הפריבילגיה לעשות רק חישוב סיכונים קר. אנחנו שולחים חיילים חיים לחלץ גופות בעזה – האם זה רציונלי? לא. אבל אנחנו עושים זאת, כי זה מי שאנחנו, כי זה מה שמגדיר אותנו כעם. הנפש הלאומית שלנו מתייסרת. היא מדממת. עם ישראל חי בהווה מתמשך, תקוע ב־7 באוקטובר כמו בסיוט שאין ממנו יקיצה. בכל בוקר אנחנו מתעוררים לאותו יום נורא שוב ושוב. עד שהחטופים לא ישובו הביתה, עד שלא תהיה התרת הספקות, לא באמת נוכל להתקדם. נישאר שם ברוחנו ובנשמתנו הפצועה. ומי יודע לאמוד את הנזק המצטבר של עם שפוף ומובס? מי יכול לספור כמה אנשים יחלו כתוצאה מהמצב הזה, כמה ימותו טרם זמנם, כמה ישתגעו מהכאב הבלתי נסבל, כמה ייפלו לעול על החברה? יש עוד סוגים של מוות עתידי שאנחנו מתעלמים מהם – מוות של הנפש, של התקווה, של האמונה באנושיות.
מי יודע לאמוד את הנזק המצטבר של עם שפוף? כמה אנשים יחלו כתוצאה מהמצב הזה, כמה ימותו טרם זמנם? יש עוד סוגים של מוות עתידי שאנחנו מתעלמים מהם – מוות של הנפש, של התקווה, של האנושיות
החטופים שלנו כלואים במנהרות האימה, במחילות החושך. הם נושמים אוויר דחוס, אוכלים פירורים, חיים בפחד מתמיד. השמש לא זורחת בעולמם, כל יום הוא נצח של סבל. האם אפשר בכלל למדוד את זה במספרים קרים או בחישובי עלות-תועלת? ברגע הזה, הכואב והבלתי נסבל הזה, אני מעדיפה להיות אוריאל שקולניק ולא חוקר התלמוד המתפלפל, גם אם האמת המדעית נמצאת אצל החוקר המתפלפל. כפי שההלכה העדיפה את האמת של בית הלל על זו של בית שמאי, מתוך הבנה עמוקה שהעולם לא יכול לקיים אותה. והייתי אפילו מפריזה ואומרת שאנשים שבשם הצדק הפואטי לא מצליחים לחלץ מעצמם את מעט הרגש המתבקש בסיטואציה כזאת, אלו אנשים שברגע המכריע לא הייתי עולה על הספינה שלהם. כי ברגע האמת, אני בוחרת ברגש. לא כל הבחירות קלות. לפעמים הבחירה הנכונה היא זו שהלב יודע והשכל מתקשה לקבל.
העסקה כבר מתרחשת. כל קשת הרגשות לגיטימית. אין פה צודקים בלעדיים. אבל בשבועות הקרובים אנשים שהיו בשאול עומדים לשוב ממנו אל חיק משפחותיהם. בואו לפחות נהיה אנושיים כלפיהם, ולא נעשה להם את העוול שעשינו לגלעד שליט. בואו נזכור תמיד שהם לא אשמים. הם נחטפו, הופקרו, הוחזרו, ושום דבר מזה לא היה בשליטתם. הם היו קורבנות של רוע בלתי נתפס ועכשיו הם זקוקים לנו – לא לשיפוט שלנו, לא לחישובים שלנו. אלא לחמלה, לאהבה שלנו, לאנושיות שבנו.
rachelm@makorrishon.co.il
