כולם הכירו את זאב רווח. כולם גדלו על זאב רווח. כולם יודעים לחקות בהנאה את זאב רווח. אבל אני, לא גדלתי על זאב רווח ועד היום אני לא ממש יודע לצטט בעל פה מסרטי הקאלט שהופיע בהם ושרק בחלק קטן מהם צפיתי בגיל מאוחר יחסית, תוך כדי לימודי קולנוע.
אומנם את זאב רווח המנוח לא הכרתי אבל את אחיו של זאב רווח, אורי ריוח (השינוי באיות שם המשפחה במקור) או ליתר דיוק, רבי אורי ריוח, אני דווקא מכיר, ואפשר לומר שגדלתי עליו. אני יודע שזה נשמע מוזר. אבל כשהייתי קטן, אבא שלי היה הולך מדי יום חמישי בלילה לשיעור תורה של רבי אורי ריוח שהתקיים במערה בהרי ירושלים. כן כן, מערה אמיתית חצובה בסלע, באזור בית מאיר. ושם, במשך כל הלילה הייתה מתכנסת חבורה של גברים סביב רבי אורי שהיה מלמד אותם מדרש רבה לאור נרות שעווה גדולים.
השיעורים ההם של רבי אורי השפיעו מאוד על אבא שלי ועל דרך הלימוד שלו וההתבוננות שלו בעולם. הוא ורבי אורי חזרו בתשובה בתקופות שונות אצל חכם ציון ברכה בנחלאות, כך שנדמה לי שהם יונקים מאותו שורש. גם אני בתור ילד ביקרתי במערה פעם או פעמיים במסגרת השיעור הלילי ופעם אחת בצהרי היום של תשעה באב, ועד היום יש לי זיכרונות חדים מאוד ונדירים מאוד משלוש הפעמים האלה. כי רבי אורי ריוח הוא דמות נדירה בנוף. חד־פעמית. יהודי שאין עוד כמותו ואין דומה לו.
רבי אורי הוא טיפוס עצמאי מאוד, אוונגרדי מאוד, מקורי מאוד ומפתיע בכל פעם מחדש. מעבר לתלמיד־חכם העצום שהוא ומעבר לשליטה שלו במכמני התורה ובהוראת המדרש, רבי אורי הוא אמן רב־תחומי. פסל, סתת, צייר, מוזיקאי, זמר ועוד. גם צורת הלימוד שלו היא כזו. אסוציאטיבית, חופשית, מלאה בדמיון ובעושר אינסופי של צבעים וצורות ומשלים וסיפורים ותיאורים והמחשות הגיוניים יותר ופחות. כמתנת בר מצווה לאחי הקטן, רבי אורי הביא חלוק נחל כבד שעליו הוא אייר בצבעי שמן עזים רישום קבלי כלשהו השייך למצוות תפילין, ובזמנו, אי שם בתחילת שנות האלפיים, כשהוציא את הסינגל שלו ״עינייך שיר״ למילותיה של המשוררת חמוטל בר־יוסף, רבי אורי תחב בתוך עטיפת הדיסק חתיכת במבוק קטנה שהפכה את פיסת הפלסטיק הרגילה למוצר אמנותי של ממש. אגב, השיר הזה ״עינייך שיר״ היה מתנגן אצלנו הרבה בבית בילדותי ואני זוכר אותו בעל פה עד היום.
והנה לפני כמה שבועות קרה דבר מרגש, ואלבום הביכורים של רבי אורי ריוח "זרם רכויות״ ראה אור. אני לא יודע כמה תקדימים היסטוריים יש לאמן שמוציא אלבום ביכורים בגיל 71 (בלי עין הרע) אבל זה בטוח אחד המרשימים שבהם. האלבום ברובו בהפקה מוזיקלית של רועי חרמון והוא מעין מסע בין עולמות של פיוט מרוקאי, בלוז ומוזיקה שחורה, אבל גם מאוד ישראלית. אם אני חושב על זה רגע לעומק, רבי אורי ריוח הוא אחד האמנים המשמעותיים ביותר בחיים שלי אף שאנחנו פועלים בתחומי יצירה שונים לגמרי. ההשראה שקיבלתי ממנו מעצם נוכחותו בחיי היא מתנה גדולה שאני זוקף לזכות אבא שלי שהכיר לי אותו.
אני לא יודע כמה תקדימים היסטוריים יש לאמן שמוציא אלבום ביכורים בגיל 71 (בלי עין הרע) אבל זה בטוח אחד המרשימים שבהם
אני יכול לחשוב על כל מיני מחירים ש״שילמתי״ בתור בן לחוזרים בתשובה, כיום אני מבין שהייתי משלם את כל המחירים האלה גם מלכתחילה ובשמחה גדולה, כי יש גם הרבה רווח במעמד הזה. הרבה עושר. במובנים מסוימים האקלים התרבותי שבו גדלתי היה נדיר מסוגו. היה בו ההדהוד של העבר וכל מה שהיה כלול בעבר הזה והייתה בו גם הכמיהה לעתיד וכל מה שגלום בעתיד הלא ידוע הזה. הייתה בו אווירת מוסדות הלימוד ואווירת הבית, אך בעיקר היה בו מה שיש רק באזורי ביניים.
המוזיקה לא הייתה מוזיקה ישראלית ולא מוזיקה חסידית, היא הייתה מוזיקה שבין לבין. יש שקראו לה פשוט ״מוזיקה יהודית״, הלבוש היה לא ממש לבוש יומיומי ישראלי אבל גם לא לבוש חרדי קלאסי, השפה לא הייתה שפה חילונית, אבל גם לא שפה חרדית, היא הייתה שפת כלאיים, והאנשים של אזורי הביניים הם כאלה ששייכים לכאן או לכאן ושייכים גם לכאן וגם לכאן. לכאורה תלושים אבל מחוברים עמוק־עמוק לאיזה שורש בלתי נראה. אם לא הייתי בן של אבא שלי, לא הייתי מכיר את רבי אורי. ואם לא הייתי מכיר את רבי אורי, החיים שלי בוודאות היו הרבה פחות מעניינים.
