המראות הקשים של שלוש החטופות מוקפות בהמון חמאסי טורף נדמו הרבה יותר לתמונות חטיפה מאשר לתמונות שחרור. כמיטב המסורת הטרוריסטית, עד הרגע האחרון ארורי חמאס עשו ככל יכולתם לשדר ניצחון פיקטיבי כיד הדמיון המזרח־תיכוני הטובה עליהם. גם כשהם מוקפים בחורבות, יח"צני השקר הפלסטיני הצליחו לייצר תפאורה מושלמת לצורך הנדסת התודעה הישראלית.
בעזרת ניצבים צמאי דם, סרטי חמאס ירוקים בוהקים על המצח וטנדרים מצוחצחים לתפארת הטראומה הלאומית שלנו, יצרני הדור הבא של הנוח'בות ביימו סרטון תעמולה ששחזר את השעה הקשה בתולדותינו. למרבה ההפתעה, דווקא המחנה הלאומי בחר לקנות את הפוזה הבלתי נסבלת הזאת, כבר בשלב החתימה על העסקה.
עם וגם בלי ניסיון עסקאות העבר, קשה לא להסתייג מעסקת הדמים האיומה ששולחת לחופשי רצחנים בפועל ורוצחים בפוטנציה; קשה לא פחות להבין את ההתמכרות לתחושת התבוסה ואת הנהירה של מיטב המוחות הלאומיים לקפוץ בראש ולראות חצי עבודה. קשה להבין את אימוץ דפוסי ההתנהלות המרירים משמאל, ואת ההתעקשות להנחית את המורל הלאומי.
במשך תקופה ארוכה התאמץ העם היושב בציון לנשום נוכח האובדן הכבד, ההתעללות של האויב והחזיתות שנפתחו נגדו. בחודשים האחרונים הוא הצליח להתחבר לבלון חמצן ציוני, שהרים לו את הראש ואת האמון בעצמו ובעתידה של המדינה. ובכל זאת, נאמני העם והארץ מתנדבים משום מה לסייג את ההישגים הישראליים במערכה הדרומית, ואף מרחיקים לכדי טענה כי חללי צה"ל בעזה נפלו לחינם. וכל זה כי העסקה עם השטן מתבררת, אכן, כעסקה עם שטן ידוע מראש.
אי אפשר להצהיר שהמציאות המוסלמית־רדיקלית סביבנו מחייבת אותנו לחיות על החרב עוד שנים רבות, ובו זמנית לטעון שכל המלחמה עד היום הייתה לשווא אם אנחנו משחררים מחבלים. אי אפשר לשאוג שעם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה, ואז לחפש קיצורי דרך ולדרוש הכרעה עכשיו. כך נבנית הצלחתה של ישראל – בתחילה קמעא־קמעא, וכל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת. סבלנות.
הרצון יישאר, היכולת תיעלם
אכן, הרוצחים המשוחררים יעשו הכול כדי להוציא לפועל פיגועים נוספים, אבל זה נכון גם לגבי המונים אחרים בארץ, במזרח התיכון כולו ובעוד נקודת רשע בעולם, ש־7 באוקטובר היה בשבילם טבח השראה. אכן, חטיפת יהודים נעשתה עסק משתלם ביותר, אבל החיבור בין ניסיונות חטיפה ובין שחרור מחבלים הוא המשך של אותה קונספציה שמנסה לרדת לסוף דעתו של אויב מפלצתי כאילו הוא חושב במערבית, ומשקלל את צעדיו נגד ישראל בהתאם לשורות רווח והפסד.
הוא לא. הוא מוכן להפסיד הכול ובלבד שיפגע בישראלים, רצוי ביהודים. הוא מסכן בשביל זה את ילדיו ונשיו, רכושו ועיר מגוריו, אז מה זה בשבילו עוד כמה שנות מחבוש בכלא? בניגוד לטענות, המחבלים הכלואים לא מעניינים אותם באמת, מעניין אותם לייצר תמונת הכרעה והשפלה של ישראל. איזו סיבה יש לנו לתת להם את המתנה הזאת, ולו ברמת התודעה?
האויב מוכן להפסיד הכול ובלבד שיפגע בישראלים, רצוי ביהודים. הוא מסכן בשביל זה את ילדיו ונשיו, רכושו ועיר מגוריו, אז מה זה בשבילו עוד כמה שנות מחבוש בכלא?
שבירת הקונספציה של 6 באוקטובר לא מתיימרת להוציא מהאויב את המוטיבציה דרך שיקולי תועלת והפסד, אלא דרך שבירת היכולות שלו להוציא לפועל חלומות סדיסטיים של פגיעה בישראלים. אנחנו לא אמורים להניח, אף לא לרגע, שהאויב מורתע משום שגילה שלא שווה לחטוף יהודים, כי הדבר מוביל להרס של עזה. בחשבון הפשוט של הברברים אנשי הנוח'בה ומעריציהם, זה תמיד יהיה שווה. תמיד. ממילא, אנחנו אמורים להניח בכל רגע ורגע שהאויב יעשה הכול כדי לפגוע בנו, כי זאת מטרת־העל שלו. על זה הוא מוציא בקלאוות, על זה הוא מכריז ניצחון גם כשהוא מפסיד בכל פרמטר.
המלחמה בשחרור טרוריסטים צריכה להתבסס על חקיקת עונש מוות למחבלים, ועל מאמץ דיפלומטי נמרץ ליצירת לחץ בינלאומי כלכלי, דיפלומטי ואף בשותפות צבאית, שלא מוכן לשים באותה החבילה את האזרחים והחיילים שנחטפו בידי ארגון טרור וגם את המרצחים ומפעיליהם. כך חונקים כל יכולת של המרצחים, כי את השאיפות והחלומות הקניבליים של בני השטן אי אפשר לחנוק.
את ההתמודדות עם המחבלים המשוחררים צריכה ישראל להעביר לצינורות הלא מקובלים. אלה שהשתיקה יפה להם. ההנהגה הישראלית חייבת ליצור אצל אויביה תחושת נרדפות עד לגבול הפרנויה. היום, גם בגבולות 48' מבינים שטרור שלא נבלם מעבר לקו הירוק, מדלג עד לקו החוף. מערכת הביטחון צריכה להיות מודעת לרוח הנקם העממית, ולהקדים אותה.
לתגובות: orlygogo@gmail.com
