זה היה שבוע עמוס, שהתחיל בעסקת חטופים, עבר לוויכוח בריא של ימין נגד ימין, המשיך בנשיא חדש לארצות הברית, עבר לרמטכ"ל מתפטר והגיע בשיאו למנקה ספות חמוד שהצליח להפיח חיים חדשים בסלון בית משפחת זמרי. אז ברשותכם, בואו נסכם.
1. נורא קשה להתנגד לעסקת חטופים. אין אדם אחד בישראל שלא משתוקק בכל ליבו לראות את האחים והאחיות שלנו בבית. טוב, אולי הגזמתי, יש גם כאלה כמו איימן עודה שרוצים לראות אנשים בבית, ולא משנה אם הם חפים מפשע שנחטפו או טרוריסטים שפלים שכל מטרתם בחיים היא דם יהודים.
הבעיה במילים "מתנגד" או "תומך" היא שהן תמיד חייבות להיות מאה או אפס אחוז. בתכלס, כולנו נענו השבוע יותר באזורי ה־70־30, והנחרצים ביותר שבנו ב־80־20. אתה רואה את הבנות המדהימות האלה חוזרות ושואל את עצמך איך בכלל אפשר להתנגד, אבל מצד שני יש פה מישהו שרגע אחרי רצח בני הזוג הנקין ז"ל היה מוכן להגיד שמתישהו באיזושהי עסקה היה שלם במאה אחוז עם שחרורם של המחבלים?
לא נכנס עכשיו לכמה אני נגד או בעד, יש לי דעה ואמרתי אותה לא מעט, אבל זה חתום. ועכשיו נותרו שתי משימות: לשמוח בשחרור החטופים, ולזכור מי חטף אותם וכמה אסור להשאיר אותו בחיים. מה שכן, בכל הנוגע לפסטיבל השמחה, אני מוכן לזרום, אף שלא מעט משפחות שכולות ופצועי צה"ל הרגישו לא בנוח עם הפסטיבל. ואני מדגיש: לא עם השמחה או החזרה אלא עם הפסטיבל.
אבל הנה התנאי שלי. בבקשה, אם עושים כזה פסטיבל ביום משמח, בואו נסכים שבפעם הבאה כשנרצחים שלושה אנשים בתל־אביב, בגוש עציון או בקדומים, אנחנו עושים את אותו הדבר אבל ההפך, עם כל האולפנים הפתוחים, כל השידורים החיים, כל הרגש המתפרץ, רק בכאב. כולנו יודעים שזה יגיע, מתישהו, והבעיה היא שאת העצב למדנו להחליק, וכשאתה מחליק עצב הרבה יותר קל לך להסתכן בו שוב.
2. ספגתי השבוע לא מעט כעס מצד תומכי נתניהו על שאמרתי שאם לא חוזרים להילחם וחמאס נשאר בשלטון, צריך לפרק את הממשלה. האמת שאני מבין את הכעס: לפרק ממשלת ימין זה סיכון גדול מדי בעולם שבו יאיר גולן מחכה על הקווים כדי לחנך את בני הציונות הדתית בצה"ל, וביש עתיד עוד יכולים להחליט שוב שאפשר להקים ממשלה עם האחים המוסלמים.
אבל מה, אתם לא צריכים לשכנע אותי. יש בערך 1,389,652 דברים שאני מצפה מהממשלה לעשות והיא לא עושה. אף אחד מהם הוא לא סיבה לפרק את הממשלה. לא כישלון הרפורמה המשפטית, לא יוקר המחיה, וכן־כן, גם לא משבר הגיוס. אני לא אוטופיסט, רחוק מכך, אני פשרן בן פשרן, כי אני מבין את הסכנה הגדולה בממשלה אפשרית אחרת. אבל כרגע, עם כל הפרגמטיות, יש דבר אחד שאני לא מוכן לקבל ועליו לדעתי אין מחילה. הארגון ששלח לכאן את אנשיו לטבוח ולאנוס ב־7 באוקטובר לא יכול להישאר בחיים. ומי שלא יכול לקבל את הגישה הזאת בימין, שיבנה מכונת זמן קטנה ויחזור ל־8 באוקטובר. אם הוא עדיין רוצה להתווכח איתי שגם במחיר הזה הוא מוכן להמשיך לגבות את הממשלה, שייתן לי את מכונת הזמן ואני מבטיח לנסוע ממש רחוק ממנו.
3. פייר? אני לא יודע ממה התרגשתי יותר, מנאום ההשבעה של דונלד טראמפ או מהפרצוף המבואס של קמלה האריס שישבה לידו. ביידן, אגב, חייך. מעניין איפה הוא חשב שהוא. בכל אופן, יש משהו מפעים בלצפות באדם שאומר מה הוא מתכנן לעשות, וכל דבר נשמע גדול מהאחר, ובשום שלב לא עולה בראשך השאלה "מעניין אם גרוסקופף יסכים". אז נכון, לא כל המדינות הן דמוקרטיות גדולות כמונו, אבל אולי גם לנו יש מה ללמוד מהדמוקרטיה הקטנטונת של אמריקה.
אני מודע לחששות, אשרי ימני מפחד תמיד, אבל איכשהו מאז השבעתו של הדונלד כולם מסתובבים לידי בתחושה של "הוא הולך לדפוק אותנו ולהקים מדינה פלסטינית שבירתה ירושלים ובירתה הרזרבית תל־אביב". רבאק, מתי הפכנו לעם של סקפטים נודניקים? תנו ליהנות קצת. בא בנאדם וביום הראשון שלו בתפקיד מסיר את הסנקציות מהמתיישבים, עוצר תקציבים לאונר"א, משחרר משלוחי נשק ומטיל סנקציות על האג. תגידו, אפשר ליהנות רגע? נכון שהוא לפעמים לא צפוי אבל אתם יודעים מי כן הייתה צפויה: זאת שהתמודדה מולו, ואם היא הייתה מושבעת השבוע ייתכן מאוד שבחזרה מהפסקת האש היינו נלחמים בכלי הנשק של מלחמת העולם הרביעית, מקלות ואבנים.
4. הרמטכ"ל הרצי הלוי התפטר. אני לא נכנס פה לטקטיקות צבאיות כי אני לא מבין בהן, ולגבי 7 באוקטובר – נראה לי מיותר לחפור שוב במידת האחריות של מי שהיה רמטכ"ל ביום שבו חלאות אדם עם כפכפים וטוריות שטפו את קיבוצי העוטף ובארבע בבוקר לא חשב שיש לו אחריות לעדכן את הדרג המדיני שקורה משהו. אבל עכשיו צריך להסתכל קדימה, ויש כאלה שאומרים שהדרך הכי טובה היא לחפש אלוף עם פאץ' "משיח" ולמנות אותו למחליף. אחרים אומרים אולי צריך להפסיק לחפש בדרגות הגבוהות, כי מי שהצליח להגיע עד אליהן בצבא עם סלקציה לא טבעית כמו שלנו הוא כנראה עוד מאותו הדבר.
אני רק רוצה שינסו לחשוב קצת מחוץ למטכ"ל, בלי "הוא לא היה עדיין אלוף פיקוד" בלי "אין לו כומתה בצבע הנכון" ובלי "תגידו, הוא למד בתוכנית וקסנר?". לא תהיה הזדמנות טובה יותר לחרוג מהקונספציה כמו עכשיו, כשנמאס לכולנו מקונספציות. תנו לי מישהו שיודע מי האויב, לא מפחד להגיד את זה, ובעיקר ממש, אבל ממש רוצה לנצח.
5. האירוע הגדול האחרון של השבוע התרחש בסלון משפחת זמרי, כשמנקה ספות חביב הגיע לשקם את הספה שלנו, שראתה וטעמה כבר הכול. לא ארחיב בתיאורים, רק אומר שהוא זיהה אותי בחיוך כשנכנס, וכשסיים הראה לי כמה לכלוך יצא ממנה. אפילו אני נחרדתי. הוא ביקש שלא נשב עליה 12 שעות, אמרתי לו שאני לא בטוח שאוכל לשבת עליה עוד לעולם.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
