לא באת אליי בחלומות בשנים האחרונות. לא הופעת בעודי ישנה, כבר זמן רב.
שמעתי עליך מאחרים, קיבלתי ממך מסרים. מילים שחלקן ניחמו והרגיעו, חלקן עצבנו, חלקן עד היום לא ברורות לי והשאירו אצלי תהיות רבות.
אבל כולן היו של זרים. לא שלי, לא שלנו.
אני זוכרת אותך, אז, כשהכול עוד היה טרי ועוד דימם ללא הפסקה, לעיתים בכאב שאי אפשר לשאתו. זוכרת איך הפצעת מולי שוב ושוב, איך חיוכך הגדול השכיח ממני שאתה בעצם אינך, איך צליל קולך החזיר אותי לחיי, אלו שנגדעו כשנרצחת, אלו שרק חיכיתי לחוות שוב איתך.
אני זוכרת אותי אז מתעוררת, לעיתים מבקשת עוד דקה של שינה, עוד דקה איתך. ולעיתים רק מבקשת שזה יפסיק. שתחדל, שתלך, שתניח לי להתאבל באמת, להשלים עד הסוף עם חסרונך.
עברו השנים, ולא באת מאז. לא אמרת לי דבר ולא ניסית בדרכך המיוחדת להשאיר אותך אצלי כפי שנהגת בעבר.
אין טשטוש בין מציאות לדמיון
ובכל זאת, חלום אחד חלמתי עליך השנה, חלום דומה שחזר על עצמו לא פעם ולא פעמיים. חלום די ברור ודי פשוט, בלי פרטים רבים ובלי שינויים רבים.
מראך בו תמיד היה זהה. כחוש, אפרורי וכואב, אך זורח ומחייך. והתחושה שנלוותה אליו אצלי תמיד דמתה לתחושת הקלה מעורבת בדאגה, תחושה שעכשיו שהגעת אפשר להתחיל לתקן, אפשר להתחיל לשקם.
נכון, זה חלום שהתערבב לי חזק במציאות. שהתערבב כבר אז, בעסקה הראשונה להשבת החטופים, עם תמונות השבים. שפופים אך זקופים, כאובים אך מלאי כוח, מחויכים בדמעות מרות ורמות.
נכון, כבר בחלומות ידעתי שזהו חלום. ידעתי שמותך הוא ודאי, שאין שום סיכוי שאראה אותך יוצא מתוך מלתעות המוות בחזרה אל זרועותיי.
נכון, תמיד בקומי ידעתי מהר להרגיע את הלב ולוודא שאין טשטוש בין המציאות לדמיון, שאינני מחפשת אותך בין התמונות הרבות. ידעתי לנשום עמוק ואף לחייך מעט לנוכח הופעתך המפתיעה לתוך עתיד שלא זכית בו, וידעתי לשמוח ברגעים האלה. להתרפק על העולם הפנימי הילדותי שלי, שמיהר להיאחז ברגעי חסד של אחרים כדי לקבל מעט הקלה.
והנה אנחנו בשבוע הכואב הזה, שמגיע בכל שנה גם אם לא התבקש, גם אם לא נקרא לבוא.
הנה אנחנו למודי רגעים כאלה, רגעים של ערבוב בין פרטי לכללי, מבינים שיש ותמיד יהיה קשר בין מי שאנחנו ומה שאירע לנו ובין מצבו של עמנו.
נופל וקם
זה לא מפתיע שדווקא השבוע, בזמן שאני עסוקה ועמוסה באירועי חיי שהם בעצם אירועי מותך, דווקא אז העומס הלאומי נמצא בנקודת רתיחה מטלטלת. זאת מנת חלקנו הקבועה בשנה וחצי האחרונות, אך השבוע, בשובן המרגש של שלוש החטופות לצד עומק המחיר ששילמנו, שאנחנו משלמים ושעוד נשלם על כך, נדמה לי שהגענו לשיא חדש של טלטלה רגשית.
וזה לא מפתיע אותי ואפילו קצת מנחם, שכעת, משהלאומי והפרטי נושקים עד כדי כך שאינני מבחינה בין דמעות געגוע לדמעות כאב לדמעות התרגשות, כעת בלב שלם אני יכולה לומר שאכן, שלומי כשלום עמי.
זה מנחם כי שלומי הכואב, המציף את החיסרון הגדול שלך, המורגש ביתר שאת ומגיע מדי שנה בתקופה הזו, חולף לבסוף, וכוחות חדשים ומיוחדים מופיעים לאחריו. כוחות שלמדתי לחכות להם, שלמדתי להסתקרן מהופעתם, ואפילו לפעמים לקוות לכאוב חזק, להתמוטט, ליפול ובקומי להפציע בעוצמות חדשות שכמותן לא חשתי.
וזה מנחם, כי אם זה פועל עליי כך – אולי זה יפעל באותה הדרך גם על עמי ואומתי.
ולצד הנחמה שבכך, הכאב עודנו כאן. כאב מטלטל, שמציף אותי בהפתעה בכל שנה מחדש. כאב שלא מרפה, שאומנם נמצא שם תמיד, מנוהל ושקט לרוב, ובתקופה הזאת עושה בי כרצונו.
וזה כמובן כואב להבין שחיינו כאן, עם ישראל בארץ ישראל, לעד יהיו רוויי כאב. אם מההווה, אם מהעבר ואם מהעתיד. כאב שיצוף לפרקים ויכאיב לנו באופן בלתי אפשרי, וידעך לפעמים. הוא ידעך לפעמים.
ואחרי כל זאת אני עדיין תוהה איך. תגיד לי אהובי, איך אספר להם, לכולם, איך אספר להן, לכל מי שאך התחילו את המסע שלי, שבליבן מסתתרת הבקשה להשלים עם לכתם של אוהביהן, איך אגלה להן, ואולי הן כבר יודעות, שבסוף, כל פיסת תקווה, גם הלא הגיונית ביותר, גם הדמיונית וחסרת הבסיס ביותר, גם אם היא שייכת לסיפור אחר, הופכת כמעט תמיד לקצה חבל להיתפס בו ברגעי ייאוש. להירגע רק מעצם הידיעה שהוא קיים אי שם, גם אם לא מושג. ממש כמוך.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
