אם אתם לא סטודנטים לקולנוע כנראה לא שמעתם על "נוספרטו" מ־1922, יצירת המופת האילמת של פ"וו מורנאו מתקופת האקספרסיוניזם הגרמני. מדובר באחד הסרטים החשובים בתולדות הקולנוע. זהו סרט הערפדים הראשון שהתווה רבים מהיסודות הפלסטיים והפסיכולוגיים של ז'אנר האימה. ב־1979 נעשה לו כבר חידוש וכעת הוא זוכה לרימייק עדכני.
העלילה היא למעשה עיבוד חופשי לרומן "דרקולה" של ברם סטוקר שמעביר את האירועים מאנגליה לגרמניה של 1838. תומאס הוטר (ניקולס הולט) הוא עורך דין צעיר שנשלח לסגור עסקת נדל"ן עם הרוזן אורלוף המסתורי (ביל סקארסגרד) בטירתו בטרנסילבניה. בינתיים, ארוסתו של תומאס, אלן (לילי־רוז דפ), חווה סיוטים נוראיים כשכוח מסתורי שולט בה מרחוק. הם אינם יודעים שהרוזן אורלוף הוא למעשה תפלץ מוצץ דם המכונה "נוספרטו", והאובססיה שלו כלפי אלן עשויה להביא לאובדנה ולאובדן העיירה כולה. בניגוד ל"דרקולה" הרומנטי שהקנה לדמות שבמרכזו גם לא מעט סממנים טרגיים, הרוזן אורלוק הוא ישות שכולה מפלצתיות, רוע ותשוקה חייתית, ותכונות אלו הן שמתוות את האווירה בסרט שכולל, יש לציין, גם כמה הבלחות של עירום פרונטלי.
זהו פרויקט התשוקה של הבמאי המוכשר רוברט אגרס ("המכשפה", "המגדלור") וניתן לראות את אהבתו לחומרים בכל פרט קטן. באמצעות תלבושות, תפאורות ולוקיישנים מדויקים ונאמנים לתקופה וצילום מהפנט שבסצנות הליליות נסמך רק על אור הירח ואורם המרצד של נרות ולפידים, אגרס משיג בניית עולם מסוגננת שעוטפת את הצופים בחוויה גותית, דחוסה ואפלה. את הצדדים הטכניים משלים המשחק הגדול מהחיים של כל הצוות, ובמיוחד זה של דפ בתפקיד תובעני מאוד פיזית ונפשית של סקארסגרד הכלוא תחת שכבות כבדות של איפור ומבטא. נוספרטו אומנם מוגדר כסרט אימה, אך שימו לב שהוא לא ממש מותח או מפחיד. החוויה הקולנועית המוקפדת שהוא מציע נסמכת בעיקר על אווירה ואסתטיקה ומומלצת לקהל סבלני שוחר קולנוע.
ומערפדים לאנשי זאב. ב־2020 הפתיע הבמאי והתסריטאי לי וואנל ("מסור", "משודרג") עם הסרט "בלתי נראה", כשלקח את סיפור המפלצת הקלאסי ונתן לו טוויסט מודרני מקפיא דם. התוצאה הייתה מותחן אימה אדיר שהצליח גם לשזור באופן אורגני אמירה נוקבת בגנות גבריות רעילה וגזלייטינג. כעת, מנסה וואנל לתת טיפול דומה לעוד מפלצת קלאסית בסרטו החדש, "איש זאב". נישואיהם של בלייק (כריסטופר אבוט) ושרלוט (ג'וליה גארנר) נמצאים בתקופה קשה. כשבלייק מקבל הודעה על מותו של אביו שהיה נעדר זמן רב, הוא מציע לאשתו להצטרף אליו עם בתם ג'ינג'ר לחופשה משפחתית מרפאת בבית ילדותו המרוחק, ביערות העד של אורגון. ליד הבית יצור מסתורי תוקף אותם ופוצע את בלייק. הם מצליחים להגיע למחסה, אך בלייק הפצוע מתחיל להשתנות.
וואנל הוא אשף במציאת זוויות מקוריות בתוך ז'אנרים וסיפורים מוכרים. הפעם, הוא מחליט להתמקד בתהליך ההשתנות של בלייק מאדם למפלצת ולהציגו כמטאפורה לריחוק ולניכור שמתהווים בין בני הזוג. הדבר הראשון שחווה בלייק הוא אובדן הדרגתי של יכולתו לדבר ולהבין את השפה. וואנל מקדיש זמן רב להידרדרות במצבו, ובאמצעות גימיק קולנועי של מעבר רציף בין נקודת מבטו של בלייק לזו של שרלוט הוא ממחיש את המרחק שהולך ונפער ביניהם כשכל אחד מבני הזוג מאבד את יכולתו לתקשר עם הצד האחר. הבעיה היא שהטריק המוצלח הזה ממצה את חדשנותו די מהר ואינו זוכה לפיתוח מספק עם התקדמות העלילה. דבר דומה קורה גם באגפי המתח והאימה.
וואנל יודע לבנות מתח אפקטיבי, אך הוא אינו מצליח לחלץ מצבי סכנה מגוונים מספיק מהלוקיישן המוגבל ועם קומץ הדמויות, והסרט נקלע לרצף של עימותים דומים מדי. בסופו של דבר, למרות חצי ראשון מסקרן ומותח מאוד, המערכה השלישית הדלה מותירה את איש הזאב האימתני כמפלצת עם מעט מדי שיניים.
נוספרטו ארה"ב 2024, בימוי: רוברט אגרס 132 ד'
איש זאב ארה"ב 2025, בימוי: לי וואנל 103 ד'
