שלושה סיפורים ישראלים התנגשו אתמול (ד') זה בזה בגמר של הכוכב הבא לאירוויזיון. כלומר זה היה גמר של תכנית ריאליטי במוזיקה, וכריאליטי מוזיקה היו ביצועים של שירים (מחמיאים יותר ופחות), אבל זה לא טור על מוזיקה אלא על טלוויזיה כתרבות, וברגע ההוא התנגשו שלושה נרטיבים ישראלים בדמותם של שלשת הפיינליסטים על הבמה: יובל רפאל, ואלרי חמאתי, רדבנד ומורן אהרוני. זה לא סיפור על מוזיקה, זה סיפור על ישראליות.
ישראל של ואלרי חמאתי (שזו לא הפעם הראשונה שהיא דורכת על במת הכוכב הבא) היא ישראל של דו קיום. אם היא הייתה הנציגה שלנו באירווויזיון – חמאתי, ישראלית־ערביה־נוצריה שגדלה ביפו ושרה גם בעברית, גם באנגלית וגם בערבית – הייתה מספרת סיפור על ישראל שבה חיים יהודים וערבים יחדיו. ישראל עם רוב ועם מיעוטים, אבל גם עם הכלה וקבלה. זה כמובן לא הסיפור המלא – לא במובן שבו המיעוטים בישראל מרגישים חלק מהרוב, ולא במובן שבו הרוב מקבל באופן מלא את המיעוט, למרבה הצער לגבי שניהם – ובכל זאת, זה סיפור אחד.
ישראל של רדבנד ומורן אהרוני היא ישראל של תל אביב. לא במובן שבו תל אביב אינה ישראלית (היא כן, עיר ישראלית עד לשד עצמותיה), אלא במובן שבו תל אביב היא עיר עולם. רדבנד, שזו למעשה להקה של בובות (ועל זה עוד רגע), וספציפית ארי פפר כמפעיל הבובה של רד, הזמר, שר ומדבר באנגלית. האנגלית היא לא השפה השנייה שלו, אלא האוריג'ין סטורי שלו. הזרות שלו. זו ישראל שמתחפשת להיות אחת מהעולם. ישראל שהיא חלק מאירופה ומארצות הברית יותר משהיא חלק מלבנון או מסוריה.
ישראל של יובל רפאל היא ישראל של אחרי ה-7.10. רפאל, שורדת הנובה, הייתה גם זו שנתנה את כל כולה בגמר. היה בזה משהו מייצג למאמץ כולו – הניסיון לעמוד על הרגליים תוך כדי המלחמה, להיאבק בכל החזיתות. בתור נציגת ישראל באירוויזיון, היא מספרת סיפור של כוח ושל שיקום, וכמובן מתוך התמונה של המלחמה האחרונה. זה אולי הנרטיב הכי 'ישראלי' בגמר הזה, במובן שבו הוא מייצג איזה הלך רוח שמכונה בתרבות 'ישראלי', ישראל של רוב האוכלוסייה.
הנרטיבים האלה לא מתקיימים רק בכוכב הבא, כמובן, אלה סיפורים שמתקיימים גם ביום יום, גם בנו, במפגש מול ועם המיעוטים (בישראל, וגם מחוצה לה), הניסיון להיות ישראלי ואזרח העולם בו זמנית (ניסיון שכמובן מצליח להחזיק לא מעט), וגם הישראליות כמצולקת ושורדת מלחמות. הנוכחות של הסיפורים על במה אחת מספרת משהו רחב יותר על היכולות שלנו להחזיק את הנרטיבים האלה, אבל בסוף צריך היה לבחור מישהו.
הבחירה בנציג לאירוויזיון היא תמיד יותר מסתם בחירה מוזיקלית. היא מייצגת את הפנים שישראל רוצה להציג לעולם, את הסיפור שהיא רוצה לספר על עצמה. בתקופה הנוכחית, כשישראל מתמודדת עם ביקורת בינלאומית חריפה ועם משבר תדמיתי חסר תקדים, הבחירה הזו משמעותית שבעתיים. האם נבחר להציג את ישראל של הדו-קיום, את ישראל הגלובלית, או את ישראל של החוסן והשיקום? כל אחת מהאפשרויות האלה נושאת עמה מטען סמלי כבד. בסוף נבחרה יובל רפאל, גם בזכות המוזיקה (לדעתי, לפחות, היא נתנה שם שואו משוגע), והלוואי שהסיפור שלה־שלנו יצליח לחצות החוצה ולדבר אל העולם.
