השר בצלאל סמוטריץ' נסחף בזרם הפופוליסטי המאפיין את הממשלה הנוכחית כשאמר השבוע: "אם הרמטכ"ל לא יתפטר בעצמו – נדיח אותו. אם הלחימה בעזה לא תתחדש אחרי השלב הראשון בעסקה, לא נסתפק בפרישה מהממשלה אלא נדאג לפרק אותה".
חבל שסמוטריץ' – מהשרים החכמים בממשלה – מרגיש צורך להתחרות עם איתמר בן־גביר בפוזות מתלהמות, כאילו הוא זה שבסמכותו להדיח רמטכ"לים ולפרק ממשלות. זה מצער ולא חכם, כי במחוזות הפופוליזם חסר האחריות בן־גביר תמיד יוביל, וסמוטריץ' חייב דווקא לבדל את עצמו ממנו.
אי אפשר להתעלם מכך שיום אחר כך הרמטכ"ל הרצי הלוי אכן התפטר. ייתכן בהחלט שהלוי – איש בעל כבוד עצמי יותר מכל חברי הקואליציה – רצה אכן להיות זה שמחליט בעצמו על מועד הליכתו הביתה. למרבה הצער, היא לוותה ביותר מדי תגובות ימניות מהסוג של "ברוך שפטרנו" – כאילו מדובר באחד מאלה המאכלסים את ספסלי הליכוד, ולא באדם שגם אם עשה טעויות קשות לפני המלחמה ובמהלכה, הוא בכל זאת פטריוט גדול שנתן למדינה כארבעים משנות חייו.
ככלל, ההתעמרות ברמטכ"ל ובשאר זרועות הביטחון מאפיינת את הממשלה הנוכחית, "ממשלת הימין על מלא", יותר מכל ממשלות ישראל הקודמות. אפילו הבוס הישיר של הלוי, שר הביטחון ישראל כ"ץ, טרח לפני שבועיים לפרסם נזיפה פומבית ברמטכ"ל על יחסו לחקירת מבקר המדינה – נזיפה שהייתה יכולה להיאמר בארבע עיניים אך פורסמה במכוון. ברוח דומה, הוראת השר כ"ץ לבטל לחלוטין מעצרים מנהליים בקרב יהודים בלבד, ואף לשחרר את אלה שכבר נעצרו בעבר, נראית בעיקר כחנופה פופוליסטית למחוזות הימין הקיצוני. בו זמנית היא גם פגיעה במעמד שב"כ, שהוא האחראי למעצרים המנהליים הללו. אולי היא גם רמז לראש שב"כ, רונן בר, למה מצפים ממנו בממשלה.
בכך הושלם מהפך ישראלי ייחודי. בכל מדינות המערב נחשב השמאל כמערער על מוסדות השלטון והימין נחשב למגינם המושבע, אך בישראל – ולמען האמת גם באמריקה של דונלד טראמפ – המצב הפוך: השמאל מגן על הצבא, על שב"כ, על מערכת המשפט ועל שאר מוסדות השלטון וסמלי הממלכתיות. הימין, שנהג לכנות את עצמו "המחנה הלאומי", הפך לאויבם המושבע, זה שמטלטל את מעמדם עד כדי סכנת אנרכיה.
האנרכיה אכן לא בוששה לבוא. בשטחי יהודה ושומרון התרבו בחודשים האחרונים המקרים של "נערי גבעות" ושאר רעולי פנים שמרשים לעצמם לפרוק את זעמם ברכוש פלסטיני, ולעיתים גם בפלסטינים עצמם. גם המבוגרים האחראים יותר במחנה הימין כבר לא טורחים אפילו לגנות ולבקר את הצעירים האלימים, אולי מפחד שיתנכלו גם להם. התוצאה היא שהשבוע כבר התקרבו הצעירים האלה לשוטר במדים שביקש למנוע מהם את המשך הפוגרום וריססו עליו גז פלפל. כתוצאה מכך אירעה טרגדיה קשה: השוטר, בעצמו תושב יהודה ושומרון, התבלבל מהגז בעיניו. במקום לירות באוויר, ירה בגופם של שניים מהצעירים. אחד מהם נפצע אנוש והאחר קשה. בפייסבוק פורסם פוסט של אחד מחבריו של השוטר, שסיפר שהוא ירה לא רק משום שהותקף בגז פלפל, אלא משום שהצעירים רצו לקראתו כשבידיהם סלעים.
כדאי להתבונן ברצף האירועים כדי להבין את החטא הקדמון ועונשו. אחד הטיעונים הרווחים בשיח הימני הוא שמוסדות המדינה – ובמיוחד מערכות הביטחון, החוק והמשפט – משרתים רק אג'נדה שמאלנית שעוצבה בהשתלמויות קרן וקסנר. גם אתר מקור ראשון השתלב באופנה הזו, כאשר מנה השבוע את שמות המועמדים המובילים לתפקיד הרמטכ"ל, וציין ליד שלושה מהם שהם "בוגרי קרן וקסנר" – הרי יש בכך מידע חיוני על התאמתם לתפקיד. מה אפוא הפלא שבקצות המחנה יש רבים הבטוחים שמפקדי צה"ל היו שותפים לטבח 7 באוקטובר?
ביקורת על תפקודם של מוסדות ובעלי משרה ממלכתית היא נשמת אפה של דמוקרטיה. אבל מי שמחליף ביקורת עניינית בתיאורים דמוניים, עד כדי תיאורם של המוסדות ובעלי התפקידים ככמעט בוגדים, טבעי שיקבל בסוף גם גז פלפל על עיני שוטרים, ובעתיד הקרוב אולי באמת גם סלעים שיפוצצו את גולגולתם.
