בפרשת שמות התמקדנו בגבורתם של יחידים: הפרשה משופעת בסיפורי גבורה רבים מתקופת שעבוד מצרים. מופיעים בה: המיילדות שפר
אך בפרשת שמות לא סופר כמעט דבר על מעשיהם של כלל בני ישראל במצרים בתקופה ההיא. בפרשתנו, פרשת וארא, עולה ביתר שאת השאלה מה עשו שאר בני ישראל במצרים במשך השנים של השעבוד ובתקופת הגאולה שהחלה עם הופעתו של משה במצרים, בשובו ממדין. קולו של עם ישראל נעדר מן הפרשה לחלוטין.
משה הניח מראש, כבר בהתגלות ה' בסנה בחורב, ש"לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי", וקיבל אותות כדי להוכיח לעם שהוא שליח ה'. אמנם, כאשר אהרן דיבר אל הזקנים ועשה לפני העם את האותות, הם האמינו, "ויקדו וישתחוו", אבל עם החמרת הגזרות של פרעה הם החלו להתלונן כנגד משה ואהרן ורעיונות הגאולה שלהם. משה הביא את תלונת העם אל ה': "למה הרעות לעם הזה, למה זה שלחתני". ועל כך השיב לו ה': "עתה תראה…".
בתחילת פרשת וארא, יש מעין התחלה מחודשת של מהלך הגאולה. הקב"ה מתגלה אל משה במצרים, מודיע לו על שינוי בהנהגה שבא לידי ביטוי בשינוי השם: מא-ל ש-די, שהוא השם שבו נגלה לאבות, לשם הוי"ה, שבו יפעל מעתה במצרים. הוא מציג לפניו את לשונות הגאולה: והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי, והבאתי אתכם אל הארץ.
משה הביא את דברי ה' הנשגבים אל העם, מן הסתם בהתרגשות מרובה. אבל הפעם אפילו לא זכה לתגובה: "ולא שמעו אל משה, מקוצר רוח ומעבודה קשה". מכאן ואילך, בכל פרשת ההתמודדות של משה ואהרן עם פרעה, לכל משך תקופת המכות, העם אינו נזכר כלל – עד תחילת הציווי על הפסח וההכנות ליציאה, באמצע פרשת בא.
ההיעדרות או אפילו ההיעלמות של עם ישראל מסיפור יציאת מצרים, דורשת הסבר. חז"ל הציעו כיוונים שונים של השלמות לחסר הזה. בעקבותיהם ננסה גם אנו להתחקות אחרי מעשי בני ישראל במצרים בתקופת השעבוד.
מפשוטו של מקרא עולה בבירור שבני ישראל הטילו ספק גדול בתכניות הגאולה של משה רבנו. יש לכך כמה סיבות, ולאו דווקא קטנות אמונה. ראשית, משה היה זר להם. הוא לא גדל איתם ולא היה איתם בשעבוד. הוא גדל בארמונו של מלך מצרים ואחר כך הגיע ממדין, שם נשא אשה נכריה, בת של כהן מדין, וממנה נולדו ילדיו. זו גם הסיבה שהוא נזקק לאהרן כמתווך מול העם, לא רק מפני שהיה כבד פה וכבד לשון ולא היטיב לדבר בלשונם, אלא מפני שאהרן היה קרוב אליהם ומוכר להם, בניגוד למשה, שהיה זר, וחשוד במקצת.
סיבה אחרת היא שהם ידעו את מסורת האבות, ש"גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה". משה רבנו הופיע, לפי חישובם של חכמים, בשנת מאתים ועשר לגלות (רש"י שמות יב מ, עפ"י חז"ל), כשהיו לפניהם עוד כמעט מאתיים שנים של שעבוד, ומדוע להניח שדווקא אל משה התגלה ה' והודיע לו שהוא מקצר את משך הגלות? על סמך רמזים בספר דברי הימים הוסיפו לכך חז"ל עוד נתון: היה כבר נסיון של בני אפרים לצאת ממצרים לפני הזמן, הוא נכשל והם נהרגו בדרך (דברי הימים א' ז כא. סנהדרין צב ע"ב ומקבילות). מסתבר שהחשש, המוצדק, מפני משיח שקר, הופיע בישראל כבר בגלות הראשונה, עוד לפני היותנו לעם! לפיכך, אף על פי שרצו להאמין לאהרן ולמשה, החמרת הגזירות עוררה מחדש את חשדם וגרמה להם לנתק מגע ולהשאיר את משה ואהרן לבדם במערכה מול פרעה.
אם כן, מובן מדוע בני ישראל לא ציפו לגאולה קרובה ולא שמעו אל משה. הם לא רצו לשגות באשליות, שיסיחו את דעתם מן המשימה העיקרית שהייתה מוטלת עליהם. אך מה כן עשו? ממה היו מורכבים ה"קוצר רוח ועבודה קשה"?
כדי להבין היטב את פועלם של בני ישראל במצרים במשך שנות השעבוד, כדאי להכיר מושג שהתגלגל מן השפה הגרמנית ליידיש ושימש כערך יסודי בקרב יהודי מזרח אירופה, במיוחד בשנים הקשות של השעבוד והגזרות. בימי המצוקה בתחום המושב ברוסיה הצארית, בימי שנאת ישראל בעולם הקומוניסטי, ומעל לכל בימי רשעת הנאצים ועוזריהם עד השואה ובמהלכה. המושג הוא: "איבערלעבן". (קרי: "אִיבֶּרְלֶ
המשימה של ה"איבערלעבן" אינה רק לשרוד ולהתקיים, היא לחיות מעבר לשעבוד. לקיים חיים ברמה המיטבית האפשרית במצב שהוא לפעמים בלתי-אפשרי. לכל הפחות: לשמור על צלם אנוש. חז"ל ביטאו זאת בין היתר באמרם שבני ישראל לא שינו את שמם, שלא שינו את לשונם, שלא גילו את סודם ולא דיברו לשון הרע וגדרו עצמם מן העריות. (שמות רבה א כח ומקבילות). הם שמרו על מערכת ערכים שייחדה אותם כבני ישראל, הצילה אותם מהיטמעות ושימרה אותם נבדלים במעלתם האישית והרוחנית מעל הסביבה המשעבדת. למרות הנחיתות הפיזית והשעבוד, הם לא התפרקו מנכסיהם הרוחניים והתרבותיים.
ה"איברלעבן" כמובן לא הומצא במזרח אירופה, רק המילה התחדשה בין דוברי היידיש. עם ישראל עסק ב"איבערלעבן" מאז השעבוד במצרים, בכל הגלויות, בכל התפוצות ובשבעים לשונות. לי אישית, המושג הזה נשמע קרוב ומדויק, מכיון שגדלתי בבית שבו שני ההורים חוו באופן מאד אינטנסיבי את חווית ה"איבערלעבן" ביידיש, בשנות מלחמת העולם השניה. אמא במחנות הגרמנים ואבא בצבא הרוסי. המושג מוכר לי מילדות, באופן מאד מאוד אינטימי. הוא צף ועלה השבוע בלבי מאליו בראותי את שלש החטופות המשתחררות, את הופעתן הבוטחת, הצוהלת, מישירת העיניים נוכח שוביהן.
בל יטעונו החיוכים, הן עברו מאות ימים קשים מאוד ועוד עומדת לפניהן דרך ארוכה, כפי שעם ישראל עבר במצרים ועוד היה צפוי לו תהליך ממושך של שיקום והתאוששות במהלך המסע במדבר. אבל נקודת ההתבוננות שלנו בעת הזאת, ובלימודנו הנוכחי בפרשת השבוע היא, כיצד שומרים על גו זקוף, על זהות ישראלית, על מרכיבי היסוד של הערכים והאמונה, גם בתקופת השעבוד והשבי. כיצד חווית ה"מעבר לחיים" או "החיים שמעבר" הזאת, מאפשרת לעבור את התקופה הנוראה וכשזוכים לכך, לצאת ממנה בחיים, חיים שהם מעבר להישרדות ברמה הראשונית והקיומית שלה.
המסורת העברית, היהודית, הישראלית, עשירה מאד בסיפורי שבי ועמידה בגאון בשבי. החל מיוסף בכלא המצרי, שהיווה דוגמה ואב-טיפוס לכל אחיו שירדו מצרימה ונשתעבדו בה לפרעה. משם ואילך, בכל הדורות: כגון, דניאל וחבריו בבבל, רבי עקיבא בכלא הרומאים, המהר"ם מרוטנבורג במבצר אנזיסהיים בגרמניה בימי הביניים, בעל התניא ור' ישראל מרוז'ין בכלא הרוסי בימי צמיחת החסידות, שבויי גוש עציון במלחמת השחרור, אסירי ציון בכלא הסובייטי ויהודי אתיופיה בעידן הציונות והמדינה, ועד, לצערנו, ברצועת עזה, בימים אלה ממש.
כל ההתרחשות הזאת לא מתוארת כלל בפרשתנו, היא גנוזה מהעין ורק חז"ל חשפו טפח ממנה במדרשיהם. אולי, מפני שתקופת השבי היא בדרך כלל תקופה של חביון, ואין יודעים בחוץ מה מתרחש שם, בפנים. רק בעת היציאה מן השעבוד אפשר לראות, כיצד מתנהגים היוצאים ומה הביאו עמהם מתקופת השבי. העובדה שברגע שמשה רבנו הודיע לבני ישראל על היציאה המתקרבת הם הגיבו מיד, בלי להתמהמה, בזריזות, כאיש אחד, ונערכו לחוג את הפסח ולצאת בחפזון ממצרים, מעידה על כך שתקופת החביון בשבי המצרי הייתה תקופת הבשלה של עוצמה מרובה, שהופיעה במלוא עוזה ברגע הגאולה.
האיבערלעבן הוא העבודה הקשה שבה עסקו בני ישראל במצרים. לכן גילו קוצר רוח כלפי משה ואהרן, גם בעת בה עסקו שניהם בהשתדלות על הגאולה אצל פרעה. חשוב להבין, שבלי העבודה הקשה של בני ישראל, לא היה למשה ולאהרן את מי להוציא ממצרים.
יהי רצון שכל החטופים והשבויים יצאו במהרה משעבוד לגאולה, גאולת הגוף, הנפש והרוח בגבורתה. ועם ישראל כולו עמהם יזכה לגאולה שלמה במהרה בימינו.
