אווירת סוף קורס שוררת כאן, סוף מלחמה. היום שאחרי. תחילה הייתה זאת הפסקת האש בצפון, אחר כך הפסקת האש בדרום, והשחרור המרגש והמטלטל של החטופות. בין לבין מתבצעת השיבה ההדרגתית של חלק מהמפונים אל בתיהם בנגב ובגליל המערבי, וכן התפטרות הרמטכ"ל, סגנו ואלוף פיקוד הדרום. התחקירים עומדים להתפרסם בחודש הקרוב, ובינתיים מתקרב הרגע שבו יתנהל המשא ומתן עם סעודיה. הציפייה של הנשיא דונלד טראמפ היא שנשאיר את המלחמות מאחורינו ונעניק להוד מעלתו תור זהב של שגשוג ושלום.
הכלכלה מגיבה בהתאם. חברות התעופה הזרות שנטשו מתחילות לחזור. המשקיעים בבורסה בתל־אביב צוהלים. גם מחירי המניות והדירות גואים. בכבישים יש פקקים של שפע, נורמליות, של שיבה לשגרה. שוב מתברר שהחיוניות הישראלית חזקה מכל אויב וטראומה. טעה מי שחשב שיהיה כאן חורבן, ומי שחשב שנחווה מפלה ומיתון – הטעה. הישראלים החליטו שהגיע הזמן לחזור אל המסיבה. סקנדל, פסטיבל. חיים שבים למסלולם.
אלא שבמקביל יש בעיה: המלחמה האמיתית רק התחילה. מתקפת הטילים הבליסטיים על ישראל בליל 13 באפריל 2024 הייתה מהלך הפתיחה של המלחמה הישראלית־איראנית הגדולה. מתקפת הטילים של 1 באוקטובר 2024 העלתה את המלחמה דרגה נוספת. תגובת הנגד הישראלית ב־24 באוקטובר 2024 הייתה מדויקת ומוחצת, אבל לא סגרה את החשבון ולא סיימה את ההתגוששות. התמודדות בין שתי המעצמות האזוריות המובילות של המזרח התיכון בעיצומה. אין לדעת מתי תהיה ההתלקחות הבאה, אבל היא בלתי נמנעת.
את הבעיה מחריפים שלושה נתוני יסוד. הראשון: אף שאיראן ספגה מהלומות קשות מאוד, תוכנית הגרעין שלה ממשיכה לשעוט קדימה ולצבור כמויות דמיוניות של חומר בקיע. השני הוא שגובר הסיכון שתוכנית הגרעין האיראנית תיכנס למרחב חסינות, באמצעות התחפרות או התמגנות. השלישי – באוקטובר יפוג התוקף של החלק העיקרי של הסכם הגרעין שנחתם ב־2015. מיד אחר כך איראן תוכל להפעיל סרכזות משוכללות מבלי שיופעלו נגדה עיצומים בינלאומיים חמורים ומידיים. פירוש הדבר הוא שהזמן דוחק. רגע האמת האיראני מעבר לפינה.
חזרנו ל"יהיה בסדר", להתמכרות לשקט. אנו שוב מבקשים לא לראות את המציאות ולהבין את הסכנה
אבל יש בעיה נוספת: ישראל לא למדה את המלחמה לעומקה. לא הקמנו ועדת חקירה ממלכתית, לא נתנו לעצמנו אבחנה מדויקת על מה שקרה, לא הפקנו לקחים. אחרי שעברנו מתחושת תבוסה מדכדכת להרגשת ניצחון משכרת, התחלנו שוב לזייף. אנו לא מתמודדים ברצינות עם העובדה שצה"ל נמצא במשבר עמוק, הנובע מתרבות ארגונית בעייתית ומהיעדר אמון ושחיקה. אנחנו לא נותנים מענה לבריחת הטובים מהצבא ולאתגר ההון האנושי. עדיין אין לנו תפיסת ביטחון חדשה וסדורה, וגם לא אסטרטגיה לאומית מדויקת ונחושה. במובן מסוים חזרנו ל"יהיה בסדר", להתמכרות לשקט, לאתוס ישראלי עקשן שמקדש קניית זמן ושקט, והעיקר לחיות בסבבה. אנו שוב מבקשים לא לראות את המציאות ולא להבין את הסכנה הרובצת לפתחנו.
לכן דווקא כעת חובה לומר בקול רם וצלול: חברות וחברים, המלחמה לא הסתיימה – והיא לא תסתיים בקרוב. גם אם יהיה פרק ב' לעסקת החטופים ו"הודנה", אנחנו רק בתחילת הדרך. לפנינו האתגר של מלחמה בחמאס, ששרד כגוף שלטוני וכגוף גרילה לוחם. לפנינו האתגר של אי יציבות מהותית ביהודה ושומרון, לצד אי שקט מעבר לנהר הירדן. לפנינו האתגר של חיזבאללה שהוכה אך לא הוכרע. מעל לכול, לפנינו האתגר של נמר איראני פצוע אך מסוכן. נכון, במובנים מסוימים האויב מטהרן התגלה כנמר של נייר – אך אם יצמיח בקרוב שיניים גרעיניות, הוא יסכן את עצם קיומנו.
כולנו זקוקים למנוחה ולהחלמה, לזמן התאוששות. לכן טוב שהפעילות העסקית בתנופה, המשק בצמיחה, וגם חיי היחיד והמשפחה חזרו. איננו ספרטה, ואיננו יכולים לחיות כספרטה. איננו מצודה צלבנית, ואיננו רוצים לחיות במקום כזה.
אבל אסור לנו לתת שוב לשקט היחסי לתעתע בנו. אל לנו להסתנוור שוב, להימנע מלראות את האויבים לנפשנו על קו התלם. אנחנו בעשור של מלחמה קשה, ארוכה ומאתגרת. גם כשאנחנו זוכים להפוגה קצרה ומרעננת, עלינו להיות מפוכחים וקשוחים, ולהיערך לבאות.
