מבחינה אסטרטגית, העיתוי של עסקת החטופים טוב משהיה כשהוצעה עסקה דומה לפני כמה חודשים. אפשר להתווכח מי אחראי לכך שזו לא נחתמה אז, אולם ברור כי אם הייתה נחתמת בטרם הוכה חיזבאללה מכה קשה ובטרם נפגעה יכולתו לתקוף במהירות את ישראל – מצבה של ישראל היה טוב פחות.
בוודאי כך היה אילו נחתמה העסקה לפני ההשתלטות על ציר פילדלפי וניתוק הרצועה ממצרים. במצב שבו גם יחיא סנוואר וגם מוחמד דף חיים, השליטה בגבול הייתה בידי חמאס, ועל הגבול הצפוני היה אויב חזק שתוכניותיו מרחיקות לכת אף יותר מטבח 7 באוקטובר – סיכוני העסקה היו רבים מאשר במצב הנוכחי. כעת חיזבאללה מוכה, השליטה בגבול בידי ישראל, וסנוואר נרקב בגיהינום. קריסת משטר אסד בסוריה, שהובילה למצב שבו לפחות זמנית אין איום קונבנציונלי ישיר על גבול ישראל מצפון בפעם הראשונה מאז קום המדינה, גם היא חלק מכך.
אך גם במועד חתימתה כעת, יש בעסקה סכנות רבות. שחרור מחבלים רוצחים, פעילי טרור בעלי ניסיון שכולם גיבורי תרבות של החברה שאנחנו נלחמים בה, הוא כמובן פגיעה בצדק וסכנה לחיי אדם. נוסף לכך, הוא ימלא את שורות המפקדים שהתרוקנו בחמאס בעזה. בה בעת, מבחינה אסטרטגית ייתכן שזהו הנזק הקטן יותר דווקא.
העסקה משדרת לכל אויבי ישראל שהישרדותם מובטחת אם רק יחזיקו בחטופים, ושישראל אינה מסוגלת לחסל אפילו את הקטן שבאויביה. בצפון, ללא חטופים, ישראל הכתיבה תנאים לחיזבאללה. אך בדרום, עם חטופים, חמאס מכתיב את התנאים.
צילום: איי.אף.פי
ספק גם אם מדינות כמו סעודיה, שלפי גורמים אמריקניים דחקה בתחילה בישראל לחסל את חמאס, יחשבו שמעמדה של ישראל כשותף אמין מתחזק בעקבות כישלונה בדרום.
הוויכוח בין מי שרואים בדרג המדיני אחראי לכך שישראל לא הכריעה את חמאס ובין מי שתולים את האשמה בדרג הצבאי מזכיר את המדרש על החיגר והעיוור העומדים לדין על גניבה מפרדס: העיוור טוען שלא היה יכול לראות את הפירות, החיגר טוען שלא היה יכול להגיע אליהם. בתגובה מרכיב השופט את החיגר על כתפי העיוור ושופט אותם ביחד. אי אפשר לטעון שההצלחות הן בזכות הדרג המדיני והכישלונות באשמת הדרג הצבאי או להפך.
כמובן, ייתכן שישראל תחזור להילחם בעזה ותכריע את חמאס לאחר השלמת עסקת החטופים, אף שלא הצליחה לעשות זאת עד עכשיו. אם ישראל אכן תתייחס לעסקה כאל הפוגה בלבד, ותצליח להכריע את חמאס אחריה – פרטי העסקה המדויקים יהיו בדיעבד פחות חשובים. אך אם העסקה תביא להפסקת אש ותסיים את המלחמה – כפי שרומזים נוסח ההסכם באנגלית וחלק מהדוברים בישראל – אזי המשמעות היא אחרת: לא רק שישראל תיכשל ברוב יעדי המלחמה שלה, אלא שהיא בהכרח תחזור לשיטת הסבבים, שהישראלים כולם הסכימו לפני שנה וקצת כי נכשלה ושיש לנטוש אותה.
רמז נוסף לאפשרות הזאת הוא שקולות מסוימים נאלמו בשיח הציבורי – קולות שהציעו לחתום על עסקת חטופים, ומיד לאחר שחרורם להפר את ההסכם ולחזור למלחמה. במקום זאת אנחנו שומעים את אותם הדוברים ממש מדברים עתה על הצורך בסיום המלחמה, רצוי בתוספת דיבורים על הצורך ב"ריפוי החברה הישראלית".
תעשיית החמלה
סיום המלחמה כשחמאס בשלטון והותרת רצועת עזה בידו פירושם הסכמה להזרמת כספים עצומה לחמאס. מהלך זה יגמד את מזוודות הכסף הקטאריות המפורסמות וגם את אישורי העבודה לפועלים עזתיים, שחמאס גזר גם מהם קופון נכבד. טרם הומצאה שיטה יעילה המאפשרת הכנסת כסף וציוד רב לשטח כלשהו בלי שלשולט בשטח תהיה השפעה על גורל המשאבים הנכנסים. לכן חמאס ייהנה מהמשאבים הללו וישתמש בהם לצרכיו.
מצב זה היה נכון בנובמבר 2023, כשנטען שאפשר להעביר דלק לרצועה מבלי שחמאס ישתמש בו, והוא יהיה נכון כפליים כיום. כך לדוגמה, דווח כי ישראל הסכימה שקטאר תכניס לרצועה בימים הקרובים 1.25 מיליון ליטר דלק ביום. רק אופטימי חסר תקנה יאמין שדבר מזה לא יגיע לחמאס, שמרוויח היום ישירות ובעקיפין מהשליטה בסיוע ההומניטרי.
צילום: אריאל שליט – איי. פי
כניסת הכסף לרצועה מורידה את הלחץ מחמאס ומחזקת את שלטונו. כפי שלינדה פולמן הראתה בזמנו בספרה "תעשיית החמלה", בכל אתר סכסוך, חלק מהסיוע מגיע לגורם האלים השולט בשטח. זהו המצב כרגע בעזה, ולא מעשי להניח שהוא ישתנה בעקבות הסכם. הסכמה על סוף המלחמה ושיקום עזה היא הסכמה לממן את חמאס, ישירות ובעקיפין, בקנה מידה שלא נראה כמוהו.
הדרישה לעצור את המלחמה תמורת עסקת שבויים חושפת את העובדה שאין בישראל מי שמציע גישה אסטרטגית חלופית לשיטת הסבבים. אם חמאס נותר בשלטון, משמעות הדבר היא שישראל – שהחלה את המלחמה לאחר טבח נורא, ועם נחישות עזה להכריע את האויב – נכשלה במטרתה. אין יסוד להניח כי תצליח בכך במערכה אחרת, שתיפתח עם פחות לגיטימציה עולמית, אחרי שחמאס ילמד את לקחי המלחמה וייערך לצמצם את היכולת להביסו בפעם הבאה.
ב־7 באוקטובר 2023 קרא דקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל־אביב "להשמיד את זכר חמאס כמו עמלק", אך בינואר 2025 כבר חשש מ"פגיעה רחבת היקף בתושבים בלתי מעורבים בעזה, ובכללם ילדים רבים", ומכך ש"לא תמיד נשמרים כללי ההתנהגות של הלוחמים". הדקן מהווה דוגמה מייצגת להלך רוח נפוץ בחלקים נרחבים בחברה הישראלית: מחיר שהיה נסבל אחרי הטבח נסבל פחות היום. אין סיבה להניח שיהיה נסבל יותר בהמשך.
ממשל טראמפ אוהד יותר מממשל ביידן, אולם אין להניח שחמאס – אם ישרוד בשלטון – יקפיד לנסות לפעול דווקא לפני שטראמפ יסיים קדנציה שנייה בבית הלבן, או כשמאמצי הדה־לגיטימציה לישראל ייחלשו. בסיבוב עתידי לא תהיה הבנה רבה יותר בעולם כלפי ישראל, וגם לא יהיו פחות מאמצים להילחם בה באמצעים מדיניים ומשפטיים. במצב כזה, לישראל לא תהיה ברירה אלא להגן על גבולה ולהתרגל לסבבי לחימה נוספים, שכן הכרעה לא תהיה.
מהי הכרעה
אולי אין פלא שישראל נסחפת בחזרה לשיטת הסבבים. כמעט כל הצמרת המדינית והצבאית בדור האחרון הייתה מושקעת בשיטה הזאת, ורק מעטים קראו למלחמת הכרעה מול חמאס. הצעות כמו "היום שאחרי", "רשות פלסטינית שעברה רפורמות", או "החלשת החמאס ויצירת חלופה" אינן באמת אסטרטגיה חלופית, כי הן נוטות לדלג על מציאת הדרך להגיע ליעד הרצוי. עוד לא הוסבר באורח משכנע כיצד כוח אחר יתפוס את השלטון מחמאס, איך כוח כזה יוכל להילחם בו ולהורידו מהשלטון כשישראל לא הצליחה לעשות זאת, או מה האינטרס של חמאס לרדת מהשלטון – בפרט אם העסקה תיתפס בעיניו כהצלחה.
הרשות הפלסטינית כבר הצליחה להיכשל מול חמאס באופן מחפיר, ולא סביר שתצליח היכן שישראל נכשלה – אלא אם כן, כמובן, חמאס יסכים להעביר שלטון בכוח אך למשוך בחוטים בפועל. גם מי שהיה מעוניין בכניסת הרשות הפלסטינית במקום חמאס צריך לבקש את הכרעת חמאס קודם לכן כתנאי הכרחי לכך.
ההרס ברצועה וממדיו אינם כישלון של חמאס, שמעולם לא ביטא דאגה לחיי האזרחים. אומנם תומס פרידמן מניו־יורק טיימס סבר שהדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות לסנוואר הוא שישראל תותיר אותו בשלטון והוא ייאלץ להתמודד עם תוצאות המלחמה, אולם הטענה הזאת דומה לקביעה שארה"ב ניצחה בווייטנאם כי הרגה הרבה יותר וייטנאמים ממה שנהרגו אמריקנים, או קביעה שצפון־וייטנאם לא הפציצה את וושינגטון ואילו ארה"ב הפציצה את צפון־וייטנאם. כפי שאמר יוסוף אל־איירי, מראשי אל־קאעידה בחצי האי ערב עד חיסולו ב־2003, "ניצחון על האויב אינו השמדת אנשיו או הציוד שלו", אלא השמדת "רצונו להילחם". כיוון שזהו הלך המחשבה של האויב, לא בטוח שהוא יראה את ההרס בעזה או התוצאה הנוכחית כתבוסה.
נדע להתמודד
בהתאם לכך, ההנחה שנכריע בפעם הבאה את האויב תצטרף לרצף עצום של הבטחות מסוג "חכו־חכו מה יהיה בפעם הבאה" מצד ישראל, שכולן התבדו. אלוף במיל' עמירם לוין קרא ב־2017 לתת לפלסטינים מדינה במחשבה ש"אם יפרו הסכמים, בפעם הבאה שנילחם הם לא יישארו פה, נעיף אותם מעבר לירדן. ככה צריך להילחם. היינו יותר מדי טובים ב־1967". ב־2025 הוא כבר אמר ש"הפתרון הנכון… הוא להחזיר את כל החטופות והחטופים מיד, לסיים את המלחמה ולגמור את העניין", ואף טען שהדרג הצבאי צריך "להודיע חד־משמעית שהפקודה להמשיך בצורת הלחימה הזאת אינה חוקית, הם צריכים לסרב", ו"העסקה שחמאס מציע לנו טובה ממה שאנו מבקשים". אולי בפעם הבאה הוא ידבר אחרת.
צילום: דובר צה"ל
יש סיכוי מבוטל ש"בפעם הבאה" תעשה ישראל מה שלא עשתה אחרי הטבח. אם תנסה, חזקה שתגובת הנגד בארץ ובעולם תהיה קשה יותר. היעדר הכרעה עכשיו לא מעלה את הסיכוי להכרעה בעתיד, אלא רק מקטין אותו. החלופה תהיה עוד מאותו הדבר.
הטענות ש"נדע להתמודד" עם האויב לא רק מהדהדות אמירות זהות אחרי עסקת שליט. כך למשל, ראש המוסד לשעבר תמיר פרדו הסביר בימי עסקת שליט ש"מדינת ישראל גדולה וחזקה, שום דבר לא יפגע בה. היא יכולה להתמודד עם הרבה דברים, גם עם שחרור אלף אסירים". פרדו כמובן לא היה בתפקיד כשהגיע הזמן לפדות את הצ'ק. הוא יטען כי האשמה נעוצה במדיניות מאז שחרור סנוואר ולא בעצם שחרורו. הטענות "נדע להתמודד" בדרך כלל אומרות זאת במפורש. אולם הן למעשה סותרות את עצמן, שכן טענות כאלה מניחות שהבעיה טקטית: אם צה"ל ייערך כמו שצריך ולא יעשה טעויות, הוא יוכל למנוע כל איום מעזה.
ההנחה היא שלא נעשה טעויות או שהאויב לא ינסה להכשיל אותנו, ולכן אין סיכון אמיתי בעסקה. אלא שביסודן יש סברה על יעילות שלא הייתה כמוה בהיסטוריה. מלבד זאת, זהו זלזול בלתי מוצדק ביכולותיו האסטרטגיות של האויב, שהצליח בהונאה מרשימה מאוד להוביל מהלכים צבאיים מתואמים היטב מתחת לאפם של כל גופי המודיעין המתוחכמים.
אם מניחים שלא משנה מה חמאס יעשה, ובלבד שאנחנו ניערך כראוי, אובד הבסיס לביקורת על מדיניות ישראל בעשור האחרון: גם חיזוק חמאס במזוודות הכסף הקטאריות לא היה בעיה, משום שאילו רק היינו נערכים כראוי הכול היה בסדר.
מחיר המלחמה
כל "היערכות כראוי" שאינה כוללת את הכרעת חמאס פירושה עוד סבבים. הסיבה שישראל בחרה בשיטת הסבבים נשענת על קרקע תיאורטית מוצקה עוד מימי דוד בן־גוריון ומשה דיין.
ישראל אינה יכולה להכריע את כל אויביה אחת ולתמיד, וההבנה הזאת הובילה את בן־גוריון לאימוץ עקרונות "קיר הברזל" מבית מדרשו של זאב ז'בוטינסקי: על קיר הברזל יתנפצו כל מאמציהן של מדינות ערב העוינות עד ש"ייווכחו שאין להכחיד את ישראל, לא באמצעים צבאיים ולא באמצעי חרם והסגר ובידוד". הרמטכ"ל דיין תרם את חלקו בגיבוש מדיניות התגמול, וקבע כי "אין בידנו למנוע רצח עובדים בפרדס ומשפחות בשנתן, אך יש בכוחנו לקבוע מחיר גבוה לדמנו – מחיר יקר מכדי שכדאי יהיה ליישוב הערבי, לצבא הערבי ולממשלות הערביות לשלמו".
הבעיה היא שטבח 7 באוקטובר והמלחמה אחריו עלולים להדגים ששיטת דיין אינה רלוונטית, מפני שהמחיר שישראל גובה מהאויב איננו יכול להיות גבוה מספיק להרתיע אותו. אם חמאס יסיים את המלחמה כשהוא שולט ברצועה, ובפרט אם סיוע בינלאומי יסייע לעזתים לצמצם את נזקי המלחמה ולשקם את בתיהם, ארגון הטרור בהחלט יכול לראות את המחיר ששילם כמוצדק. או אז תעלה השאלה כיצד יכולה ישראל לגבות מחיר גבוה יותר.
ישראל תמצא את עצמה בהכרח מתגוננת ומחכה לסבב הבא, אבל תעשה זאת לאחר שהוכח שהאויב יכול לשרוד מדינית גם אחרי הטבח הגרוע בתולדותיה, ואפילו אם הוא אויב חלש יחסית המרוכז בשטח של כמה מאות קילומטרים רבועים בלבד, שבגבולותיו יש לישראל שליטה מוחלטת. הותרת חמאס בשלטון תעיד שישראל אינה מסוגלת להכריע גם את האויב שהייתה יכולה להכריע, או שאינה בוחרת לעשות כן.
תפיסת בן־גוריון רצתה לסיים כל סבב בהכרעה צבאית, אך שיטת הסבבים סברה בפועל כי ישראל אינה מסוגלת להכריע את חמאס במחיר סביר, בשל סירובה לשלוט ברצועה. מלחמת חרבות ברזל עלולה להתפרש כראיה לכך שישראל אינה מסוגלת להכריע את חמאס, ואינה יכולה לשלם את מחיר הפעולה. חמאס ישלם מחיר כבד, אך לא כבד מכדי שיהיה מוכן לשלמו. אם המחיר היה בלתי נסבל מבחינתו, ההסכם לא היה דן בהפסקת האש אלא בכניעת חמאס.
מחיר הכישלון
על רקע הכישלון בהבסת חמאס תגבר חשיבותה של תפיסה נוספת של בן־גוריון: הצורך לחזק את "בצרונה הפנימי של ישראל: התעצמות כלכלית ותרבותית, קליטת עולים ומיזוגם, חיסול הפירודים והפיצולים שירשנו מעברנו הגלותי, חינוך העם לאחריות ממלכתית, וחתירה בלתי פוסקת ובלתי נלאה להיות עם סגולה". אולם הדבר לא יפתור את ישראל מהצורך להתכונן לסבב נוסף.
אם ישראל תסיים את המלחמה בלא הכרעת חמאס, הסבב הבא ייפתח במוקדם או במאוחר, ולא בתנאים טובים יותר. ישראל עלולה לרצות להכות בתימן או באיראן ככלי לשיקום ההרתעה, אף שבפועל מבצעים כאלה אינם כמובן יכולים להביא הכרעה – וגם ההרתעה שישיגו אינה מפני המלחמה הבאה בעזה. אם ישראל חפצת חיים, היא תצטרך לחשוב כיצד לשנות את המשוואה, מתוך הנחה שפתיחת הסבב הבא לא תהיה בתנאים טובים יותר, וכך גם מצבה הבינלאומי והפנימי.
ישראל צריכה לזכור שככל שנמשכת המלחמה, כך גדל הפילוג והלחץ הבינלאומי. היא גם תצטרך להסתמך על חימוש האזרחים וכיתות הכוננות בקנה מידה שלא נראה עשרות שנים, כי היכולת להחזיק חיילים בכל מקום מוגבלת. אולם יותר מכול היא תצטרך לפתח דרך מלחמה מעשית, המבוססת על יכולותיה ועל הנחות יסוד פסימיות לגבי הלגיטימציה העולמית והסיוע הבינלאומי, כדי לשבור את הסבבים ולהכריע את חמאס. זאת לא תהיה משימה קלה.
הזמן הטוב ביותר לעשות זאת הוא עכשיו, למרות כל הקושי. את מחיר המלחמה ישראל כבר שילמה, וחמאס בהחלט איבד מכוחו. אם ישראל תנסה להכריעו בעתיד – תנאי הפתיחה יהיו גרועים יותר, חמאס ישוקם והלחץ הבינלאומי יגדל.
אם ישראל אכן תסיים את המלחמה בלא הכרעת חמאס או שתחליט כי אין אפשרות אמיתית להביסו, אז, למרות ההבטחות ש"לא נחזור ל־6 באוקטובר", יתברר שנחזור גם נחזור, והשינוי היחיד עשוי להיות היערכות טקטית טובה יותר. נוכל רק להתפלל שזה יספיק, ושהאויב לא ימצא דרכים לעקוף אותה – או שאם יפרוץ את ההגנה שלנו, המחיר שנשלם יהיה נסבל.
ד"ר יגיל הנקין הוא חוקר עמית במכון ירושלים למחקרים אסטרטגיים (JISS) ומרצה במרכז האקדמי שלם
